סטייל יפני
(פוסט מיום 24.10.2016)
הסרטון הנהדר הבא הופק על ידי מותג האופנה היפני (או הבינלאומי) Beams וסוקר במקביל את המוסיקה, האופנה והתרבות בטוקיו בארבעים השנים האחרונות - הרבה כוכבים, צלילים, פרטי לבוש ואפילו מקומות שחקוקים בהיסטוריה העירונית והתרבותית של יפן.
מעניין גם לראות איך במקומות אחרים בעולם, כולל ארה״ב וישראל, הדימוי העכשווי של הסטייל היפני תקוע באיזשהו שילוב מוזר בין אלמנטים משנות השמונים והתשעים בעיקר. הפרוייקט היפה הזה הוא הזדמנות לרענון ואפילו עיון מחודש במה שיפן ספגה, ומה שתרמה לתרבות הפופ העולמית.
דו-קרב
(פוסט מיום 16.10.2016)
הקטע הזה, מסרטו המצויין של אדם קרטיס Hypernormalisation, מספר על הדו-קרב בין דונאלד טראמפ (אז הבעלים של קזינו טאג׳ מאהל בלאס וגאס), ואיש העסקים המסתורי אקיו קאשיוואגי. בתחילת שנות התשעים קאשיוואגי, שהיה מהמר כבר, גרם לקזינו של טראמפ הפסדים רציניים. טראמפ שכר את שירותיו של המתמטיקאי הגאון ג׳ס מארקר כדי לעקוב אחרי קאשיוואגי וסגנון המשחק שלו, עד שההשקעה עלתה יפה - קאשיוואגי הפסיד במשחק גורלי למעלה מתשעה מיליון דולר לקזינו של טראמפ.
טראמפ חשב שניצח אבל לפני שהשיג את כספו חזרה נמצאה גופתו של קאשיאווגי בבית הנופש שלו ליד הר פוג׳י. קאשיוואגי נדקר ושוסף למעלה מ-150 פעמים בחרב סמוראית, על פי הדו״ח המשטרתי ביפן. רוצחיו לעולם לא נתפסו (אך הקלטות מרמזות שהיו אנשי יאקוזה).
כמו שקרטיס מסיק בסרט, המנצחת היחידה בדו-קרב הקטלני בין שני אנשי העסקים הללו, הייתה המערכת. זו שיכלה למחול לטראמפ על חובותיו, וזו שהבהירה לקאשיוואגי ודומיו מי שומר על כספי הנדל״ן היפנים.
טוקיו מתאוששת היום מאחת מהפסקות החשמל הרציניות בתולדותיה- שהשפיעה כנראה על למעלה מחצי מיליון בתי אב. ההפסקה נגרמה משריפה גדולה שפרצה בחנת כוח של חברת החשמל של טוקיו (TEPCO) בסאיטמה צפונית לטוקיו. המחדל הראשון והצפוי הוא הגילויים החמורים לגבי הרשלנות שהייתה מעורבת בתאונה - כיום מתפרסם למשל שהכבלים בתחנת הכוח הוחלפו לאחרונה לפני 35 שנה. גילויים חדשים בוודאי יגיעו עד שהעניין הציבורי ישכח.
אבל מה שפחות נחשף בתקשורת הבינלאומית לגבי יפן הוא גילויי הגזענות והשנאה שמתעוררים אף הם ברגעי הכאוס. אחד מחוקרי התקשורת המפורסמים ביפן, איקוטארו שימיזו, ידוע בזכות ספרו ״שמועות כוזבות״ (流言蜚語) שכתב על רעידת האדמה הגדולה ב-1923 והשמועות שנפוצו כאשר טוקיו נשרפה כליל. אז, האויבים שכביכול ״גרמו להצתות״ היו הזרים האמריקנים ביפן או האנרכיסטים הסמולנים. השמועות הביאו במהרה לפרעות ומעשי לינץ׳, ואחד הקורבנות המפורסמים היה האקטיביסט סאקאה אוסוגי, שנלחם למשל על כרטיסים מוזלים לרכבות.
ב-2016, בחסות החשכה, מחולל השמועות טוויטר הביא לתפוצתו של פוסט, לפיו תיירים סינים בוזזים את חנות Burberry בשינג׳וקו. אתר החדשות באזפיד התקשר לכל סניפי הרשת והזים את השמועה. האם כל המרטווטים קראו את הדיווח?
שמועות כוזבות
(פוסט מיום 13.10.2016)
גודזילה
(פוסט מיום 27.9.2016)
טוקיו הוחרבה פעמיים במאה האחרונה, והחשש המתמיד מחורבן פתאומי נוסף לובש בתרבות היפנית צורות שונות. המפלצת גודזילה היא אחת הדוגמאות הנפוצות. גודזילה גילם לרוב את הנזק, הטראומה והפחד מטכנולוגיה גרעינית. בסרטים הראשונים למשל היצור נולד הודות לבית גידול עשיר בפסולת רדיואקטיבית שסיפק לו בסיס צבאי אמריקני ביפן. בשנות התשעים עם המשבר הכלכלי האיום הפך לפנימי: הבירוקרטיה השבעה חטפה מהלומה למשל כשגודזילה החריב את גורד השחקים המפורסם שמשמש כמושב העירייה של טוקיו בשינג׳וקו. היה אפשר לראות בגורילה כוח חיצוני ולא מובן שבא לחסל את היפנים, אבל רבים כבר ניכסו אותו והעדיפו לראות בו תפלץ יפני למהדרין שמכיר היטב את מוקדי הכוח בחברה ובתרבות ומעוניין יותר להציל את היפנים מעצמם. בין אם מחריב או מושיע, גודזילה גרם ליפנים להיות גאים ובטוחים יותר בזהות שלהם.
הסרט החדש של גודזילה שהופק על ידי אולפני טוהו (אולפן ההפקה השלישי בגודלו בעולם) הוא גם סיפור מעניין של הדדיות אמריקנית-יפנית. הסרט האחרון שהופק ביפן ב-2004 נכשל, אבל הגרסה האמריקנית מ-2014 היתה הצלחה מסחררת. חברות ענק ביפן, לרבות חברות בנייה, תחבורה ותשתיות התגייסו כדי לסייע בהפקת הפרק הנוכחי שנקרא 新ゴジラ (גודזילה החדש, או גודזילה המחודש) שהפך לסרט המצליח ביותר השנה ביפן עם הכנסות של 65 מיליון דולר - וזה עוד לפני הפצתו בחו״ל, שמתוכננת לחודש הבא.
הפרק הנוכחי רומז במקרים רבים לאסון הגרעיני בפוקושימה של 2011. גודזילה נולד הפעם לגמרי ביפן (ולא בשטח חסות אמריקני) ובאחריות הממשלה. האמריקנים והקהילה הבינלאומית מסייעים אבל, בלי ספויילרים, הפתרון היפני המתוחכם והעדין מועדף על השימוש בכוח מופרז של המערב. הסרט שוב מצליח לרמוז לאיומים המתמידים על יפן: סין, אנרגיה גרעינית ואסונות טבע וכמובן לעימות המובנה שיש ביניהם לבין ההרמוניה, ההתמדה ועבודת הצוות היפנית. רוע בא ורוע הולך, לובש צורות שונות ומפחידות, אבל היפנים תמיד יאספו את עצמם, יבנו מחדש וימשיכו ימיהם כקדם.
ובתמונות:
=======
*מודעת גיוס לצי היפני המשולבת עם כרזת הסרט. הכיתוב: "שומרים עלינו עכשיו, ובעתיד״
*בניין העירייה בשינג׳וקו שנהרס בסרט מ-1991. (צילום: עמרי רייס)
*פסלו של גודזילה ליד בתי הקולנוע של טוהו בהיביה, טוקיו (צילום:עמרי רייס)
הקופץ בראש
(פוסט מיום 12.10.2016)
גם ליפן יש פרופ׳ חצרוני משלה (למעשה הרבה כאלה). פרופ נאגאטאניגאווה מאוניברסיטת מוסאשינו בטוקיו החליט להגיב בצורה ״מקורית״ על המקרה המזעזע של טאקאהאשי מאצורי שהתאבדה לאחר חודש בו רשמה 105 שעות נוספות. כך כותב פרופ׳ נאגאטאניגאווה:
״לחשוב שאפשר למות ממאה שעות נוספות זה פאתטי. אם אתה לוקח על עצמך עבודה ברצינות ומבצע אותה כמו מקצוען אין שום קשר לכמות השעות הנוספות שתעשה״
תגובתו של הפרופסור התפשטה כאש בשדה קוצים ברשת ביפן עם קריאות בסגנון ״בגלל אנשים כאלה נולדים אסונות בעבודה״ ו״חוסר רגישות טוטאלי למשפחת הנפגעת״.
נאגאטאניגאווה מחק את תגובתו ויום לאחר מכן הבהיר:
״שפטתי את המקרה על פי נסיוני האישי בלבד. חברות שמעסיקות את עובדיהן שעות רבות כל כך לוקחות על עצמן סיכון״
אוניברסיטת מוסאשינו התנצלה באתרה על התקרית והודיעה כי החלה בהליכים להדחת הפרופסור.
http://www.asahi.com/sp/articles/
ASJBC5JVHJBCULFA02L.html
טוקיו 2020
(פוסט מיום 23.8.2016)
ראש הממשלה שינזו אבה יוצא מצינור גדול בתור השרברב מריו, ה״סקיי טרי״ של טוקיו והר פוגי מחברים את אדו של פעם לטוקיו של היום ומיטב כוכבי יפן והרקדנים שלה רוקדים בטקס הסיום של אולימפיאדת ריו. כך שודר חלקה של יפן בטקס הסיום של האולימפיאדה אתמול, ברשות השידור היפנית NHK בשידור חי.
על המוזיקה אחראית כוכבת הפופ והכותבת שינה רינגו, שנודעה כסולנית של להקת טוקיו ג׳יהן. איזה עוד כוכבים אתם מזהים?
אולימפיאדה
(פוסט מיום 14.8.2016)
מאורעות הג׳ודו של הימים האחרונים בריו הן הזדמנות מצויינת להיזכר בסיפור שכמעט כל יפני בוגר מכיר ויודע:
שנת 1964 הייתה השנה של יפן.
האולימפיאדה הראשונה באסיה נקבעה להיערך בטוקיו, הקו הראשון של רכבת הקליע נחנך בין טוקיו לאוסקה ואחרי ההרס העצום של מלחמת העולם השניה יפן סיימה עשור שלם של צמיחה דו ספרתית. יפן, שהייתה המצורעת הבינלאומית מאז תוקפנותה בסין ובפרל הארבור קיוותה, אחרי כמעט שני עשורים של מאמץ - להתקבל מחדש. במצעד הפתיחה של המשחקים בטוקיו כתב אזרח עלום שם אחד שיר קצר שהתפרסם בעתון:
אחד אחרי השני
תשעים וארבעה דגלים
חלקם, אולי
נפגשו בשדות הקרב
כמחווה של רצון טוב, ולרגל חזרתה הרשמית של יפן למשפחת העמים ולקונצנזוס הבינלאומי, הוועד האולימפי איפשר ליפן גם להציג ספורט אולימפי חדש. הוויכוחים היו אינטנסיביים אבל לבסוף הוחלט על ג׳ודו. ג׳ודו (柔道), או ״הדרך הרכה״ באופן מילולי, הייתה אמנות לחימה מודרנית שצמחה ביפן בסוף המאה ה-19. בג׳ודו הושם דגש על הגנה וניטרולו של היריב מבלי לפגוע בו פיזית ויפן, שסבלה מדימוי צבאי וכוחני עדיין, מצאה בפתרון הזה פשרה: הוא נתן ביטוי למסורת הלחימה והדבקות במטרה של המדינה, אבל גם לעדינות ולאמונה בפתרון סכסוכים הרמוני ולא אלים. ג׳ודו, קיוו היפנים, ידגים את עליונות הרוח היפנית על הכוח המערבי. לשם כך, התעקשו היפנים על קטגוריית משקל חופשי: כל ג'ודוקא יכל היה להיכנס ללא קשר למשקלו, ותיאורטית, מתאבק קטן יכל להביס מתחרה גדול.
לגמר הראשון במשקל חופשי לגברים הגיעו שני מתמודדים: אקיו קאמינאגה, הפייבוריט היפני שהיה גדול יחסית, אך קטן בהרבה מיריבו - ה״ענק ההולנדי״ אנטון חייסינק. קאמינאגה הסתיר פציעה בכדי להמשיך ולהתחרות וחייסינק ניצח כבר אליפויות עולם והיה בדרך לפסגת הקריירה שלו. זה היה תרחיש אידאלי בשביל היפנים : האנדרדוג שמגיע לקחת את כל הקופה. עד לקרב הגדול שנערך ב-23 לאוקטובר, היום האחרון של המשחקים, לקחו היפנים את כל מדליות הזהב בג׳ודו - ועכשיו, נשאר רק הדובדבן.
הקרב, שנערך בבודוקאן שודר בשידור ישיר - באולימפיאדה הראשונה ששידרה בלווין. כיוון שטלוויזיה עוד לא היתה פריט נפוץ בכל בית צפו בו ההמונים בפינות רחוב שנקראו ״טי.וי ספוט״ ופוזרו ברחבי העיר. הקיסר בעצמו צפה גם כן, והדיונים בפרלמנט היפני לאותו יום נדחו. במשך עשר דקות התגוששו קאמינאגה וחייסינק. קאמינאגה תקף וחייסינק הדף. עיניהם ננעצו ברגלים - איש של יריבו - מחכים לפתח קטנטן ליוזמה. לבסוף, חייסינק ניצל במהירות טעות של קאמינאגה וריתק אותו למדרון ב״קסה-גאטאמה״: האחיזה האלכסונית שקרויה על שם רצועת הכתף בגלימה של נזירים בודהיסטים. לקאמינאגה לא היה סיכוי.
אבל מה שמעניין הוא מה שקרה בעשירית השניה שלאחר הנצחון. הצופים בריתוק הבינו כבר שהסיפור גמור ומבטים מהקהל שידרו יאוש ואכזבה. בניגוד אליהם, תומכיו ומאמניו של חייסינק כבר היו בהיכון לפרוץ למזרן ולברך אותו. בשנייה שהפעמון צלצל, חייסינק המודאג שחרר את ידיו מקאמינאגה וסימן להם לעצור. עוד לפני חגיגות הניצחון הוא ווידא שקאמינאגה שב ועומד על רגליו וחיווה קידה עמוקה לעברו. מיד לאחר מכן הוא לחץ את ידו, חיבק אותו, ושניהם ביחד קדו מול הקהל בבודוקאן - שעמד על רגליו והריע.
למרות המפלה, רבים העדיפו לראות את ההפסד כברכה. ״היפנים הפסידו״ הם אמרו, ״אבל התרבות היפנית ניצחה״. במועדוני אימון רבים בטוקיו אפשר עדיין לראות את תמונתו של חייסינק לצד אלופים יפנים. האלוף הזר הראשון בהיסטוריה האולימפית של הג׳ודו - ויותר מכך, ג׳נטלמן, שעזר להפיץ את התרבות היפנית דווקא באחת התקופות הקשות ביותר.
על מה המהומה ?
פוסט מיום 10.8.2016)
הכתבה הפופולארית ביותר מהיום: תמונת פוטושופ של ים סין המזרחי (או ים יפן המערבי, תלוי בעמדת המתבונן) מלאה בספינות מלחמה סיניות מתפשטת ברשתות החברתיות ביפן. הכתבה מסבירה כמובן שהתמונה מזוייפת. ועשרות אלפי התגובות מהקוראים היפנים הזועמים? הן טוענות שזה בכלל לא משנה אם התמונה מזוייפת שכן כל האמצעים כשרים על מנת להעיר את החברה האפאטית היפנית למשבר הדחוף והמתגבר עם סין.
נספח: קצת עובדות. בשנה האחרונה נכנסו ליפן מעל לחמישה מיליון תיירים סינים (מישראל למשל נכנסו 21,000). איי סנקאקו, במוקד המשבר עם סין הם חמישה איים ושלושה סלעים על שטח של 7 קילומטר מרובע.
הסרט ״הנפילה״, שמתאר את 12 הימים האחרונים בחייו של היטלר תורגם ליפנית כ״היטלר- 12 הימים האחרונים״ (ヒトラー、最後の12日間), אולם בימים אלו עולה ביפן מחזה חדש שנקרא ״היטלר, 20,000 השנים האחרונות, בעצם, לא קרה הרבה״ (ヒトラー、最後の20,000年、ほとんど、何もない).
המחזה הוא למעשה סאטירת נונסנס מטורפת על המקור ויוצרו, קרארינו סנדרוביץ׳ (ששמו האמיתי הוא קאזומי קובאיאשי) טוען כי אין לו שום מסר או מוסר השכל. הסיפור עוקב אחרי הבלש הפרטי אראטה ועוזרו האמיץ אלג׳רנון שרודפים באירופה של מלחמת העולם השנייה אחרי היטלר. עלילת המשנה עוסקת ברומן בין אשה צעירה בשם אנה פרנק לצעיר אפריקאי בשם גבריאל. בין לבין המחזה כולל מכונת ירייה מדברת מבטנו של פיתום שפרץ לבית ראש הממשלה, ראיון לשידוך עם השאלה ״מה צבעו של הסושי האהוב עליך״ ודיאלוגים חסרי פשר אחרים.
המחזה של סנדרוביץ׳ גורר כמובן השוואות בלתי נמנעות בעיתונות היפנית ל״מפיקים״ של מל ברוקס. גם במחזה של ברוקס הכוונה היא לייצר מחזה שהוא ״שיר אהבה לאדולף היטלר״ (לפי דמותו של המפיק מקס ביאליסטוק) מתוך מטרה ברורה לייצר פרוייקט כושל שיעשה את המפיקים בלבד עשירים. כמו במחזה של ברוקס, סנדרוביץ׳ טוען כי ניסה לייצר מחזה שמשפיל ופוגע כמעט בכל ערך ובכל אוכלוסייה מתוך אמונתו ש״אין דבר שאסור לצחוק עליו״. בינתיים, הביקורות חיוביות.
בתמונות: 1. כרזת המחזה מהיום, מתיאטרון ״הונדה״ בשכונת שימו-קיטאזוואה בטוקיו.
2. סצנת ריקוד מהמחזה
תיאטרון
(פוסט מיום 3.8.2016)
פוליטיקה
(פוסט מיום 1.8.2016)
לראשונה בהיסטוריה נבחרה אישה, יוריקו קויאקה, למושלת טוקיו, עיר עם 13 מיליון תושבים. נשיותה של קויאקה, כמובן, הייתה נושא עיקרי שגם היא וגם מתנגדיה עשו בו שימוש. בתחילה, ההתנגדות הגיעה דווקא מן המחנה שלה, השמרני. המפלגה הליברלית-דמוקרטית ממנה הגיעה קואיקה סירבה להציב אותה כמועמדת והיא נאלצה לרוץ כעצמאית והשוותה עצמה בהקשר הזה אפילו לז׳אן ד'ארק. מאוחר יותר, מושל טוקיו לשעבר, האולטרא-שמרן שינטארו אישיהרה, שחרר את ההתבטאות המפורסמת ביותר לגביה בקמפיין כשטען ש״אל לנו להפקיד את הפוליטיקה שלנו בידי אנשים באיפור כבד״. כולם ידעו למי אישיהרה מתכוון אבל גם השמאל, בראשות העיתונאי לשעבר שונטארו טוריגואה, השתמשו בהתבטאות כדרך להראות כי קואיקה מסתירה ומשקרת יותר מאחרים.
בנאום הניצחון שלה, אתמול, בחום כבד בטוקיו התחילה קואיקה ואמרה שמפאת החום השתמשה היום ב״איפור קל בלבד״ לקול תשואות ההמונים. המושלת החדשה טענה כי היא מתכוונת לשפר את חייהן של נשים בעיר, לבנות יותר מעונות יום ולהפוך את טוקיו ל״אזור כלכלי מיוחד״. בעברה הייתה קואיקה שרת הסביבה והיא גם מפורסמת בכך שהציגה קוד לבוש קייצי למשרדים בטוקיו על מנת לחסוך בעלויות המזגנים.
קואיקה למדה באוניברסיטה האמריקנית בקהיר, דוברת ערבית ומתמצאת במצב במזה״ת. היא נפגשה בעבר עם ראש הממשלה נתניהו וגם עם יאסר ערפאת. ביקרה בעזה, רמאללה וירושלים.
בתמונות: כרזה מתנגדת לקואיקה עם הכיתוב ״יוריקו קויאקה: איפור כבד״, וקואיקה מתוך שידורי הטלויזיה היפנית טי.וי טוקיו בה החלה את הקריירה שלה כמגישת חדשות.
ועכשיו פרסומות
(פוסט מיום 29.7.2016)
העיתון המקומי הוותיק שיזואוקה שימבון הפיק פרסומת קורעת ליוזמה הדיגיטלית החדשה שלו. שני זקנים הנקראים ״עיתון״ ו״טלויזיה״ יוצאים לגלוש בים ולהתחיל עם בחורות. למרות שהם שופעי בטחון הם מקבלים דחיה אחר דחיה. הזקנים ״מזהים את הגלים הכי טובים״ ו״יוצרים את התרבות״ אבל הצעירות מעדיפות לגלוש רק ברשת ומלאות בוז כשהן אומרות את המילים ״תקשורת המונים״. הזקנים ההמומים מחליטים שהגיע הזמן למייקאובר. הם חוזרים במתכונת מחודשת ומחוטבת, אך מלאת נסיון. הסלוגן :今までの自分を超える - להתעלות מעבר למי שהיינו עד עכשיו.
פרישת הקיסר?
(פוסט מיום 14.7.2016)
מהומה מוזרה ביותר מתרחשת בשעות האלו ביפן. הקיסר היפני, הייסי (או אקיהיטו בשמו הפרטי, למשפחה הקיסרית היפנית אין שם), הודיע,לכאורה, שיעזוב את תפקידו ויעבירו ליורש העצר החל משנה הבאה. הוא אמור להיות הקיסר הראשון מזה 200 שנה שנוקט בפעולה שכזו.
כלי תקשורת רבים, כולל רשות השידור היפנית כבר דיווחו לגבי הסיפור הזה אולם כעת, העיתון אסהי מודיע שהסוכנות הקיסרית בעצמה (המשרד הממשלתי הממונה על המשפחה הקיסרית 宮内庁) מכחישה מכל וכל את החדשות. מה שמוזר עוד יותר הוא שאסהי עושה זאת במקביל ללדווחבעצמו על פרישתו של הקיסר. האם יש מחלוקת בין הסוכנות הממשלתית למשפחת הקיסר? האם המשרד הממשלתי פשוט לא מעודכן?
דבר מוזר נוסף הוא העיתוי של החדשות הללו. הלא הסיפור הזה, על כוונת הקיסר לפרוש, דווח כבר ב-2013 ואינו חדשות. אז מדוע היום הוא בכותרות? עיתונאים ביפן סבורים שהדבר נעשה בכדי להסיט את תשומת הלב הציבורית ממינוי שנוי במחלוקת של חבר בעמותת הימין ניפון-קאיגי לועד המנהל של רשות השידור עצמה. תאוריה נוספת היא שהקיסר מעוניין לתת ליורש העצר זמן בתפקיד כאשר הוא עדיין בחיים, בכדי להגן עליו מהשפעה של גורמים פוליטיים מהימין.
על אף שהקיסר ביפן לא אמור להתערב בפוליטיקה, הקיסר הנוכחי ידוע כמגן חריף של החוקה הפציפיסטית של יפן. אותה אחת שראש הממשלה נחוש לשנות.
לנצח את הבוס
(פוסט מיום 8.7.2016)
ידוע שיפן היא השוק הגדול ביותר בעולם למשחקי מחשב. ידוע גם, שרוב היפנים משאירים את הזהות הגיימרית שלהם חסויה - הם לא נוטים לשלוח הזמנות לקנדי קראש, ובכלל משחקים בחללים פרטיים ובהזדמנויות בהם הם לגמרי לבד. החלל הווירטואלי מייצג בשביל רבים מהם יותר מבילוי - הוא מייצג בריחה מהיררכיה, עולם של מחויבויות משפחתיות או תעסוקתיות ועוד. אולי גיימרים ממדינות אחרות מונעים ממניעים דומים אך מומחים ביפן טוענים שההפרדה המוחלטת בין שני העולמות היא עדיין תופעה בולטת יותר בתרבות הרשת היפנית.
חברת המשחקים Blizzard שאחראית ללהיט World of Warcraft מודעת לכך לחלוטין ויישמה את הידע הזה בפרסומת המבריקה הזו למשחק החדש בסדרה: Hearthstone. לוקאליזציה ביפן, למתקדמים.
http://youtu.be/gJJjuYZyCnQ
אוקינאווה מפורסמת בזכות תוחלת החיים הארוכה של תושביה. הנקודה המערבית ביותר ביפן - האי יונאגוני (חלק מאוקינאווה) עשיר בזן בר של פטרוזיליה שנקרא בפי תושבי המקום ״צמח החיים הארוכים״ (長命草). למרות שמקורו של הצמח אינו באוקינאווה הוא השתלט על האי וכעת חברת הקוסמטיקה היפנית שיסיידו הפכה אותו למרכיב העיקרי לתכשיר האנטי אייג׳ינג החדש שלה, לתוספי מזון ולמוצרי בריאות אחרים. במהרה, טיפס צמח הבר חסר הערך לרמת מכירות הקרובה לקנה הסוכר - הייצוא מספר אחד של האי.
התעשייה הרווחית הזו היא גם עמוד תווך של מדיניות פוליטית הדוגלת בהחזרת הצעירים לחיות ולעבוד בפריפריה. בהתחלה, בשנות האלפיים המוקדמות, החלו להשתמש בצמח לתעשיית משקאות הירקות שהייתה טרנד בולט בכל חנות מכולת ביפן (תופעה שנקראה 青汁ブーム). כיום, ההצטרפות של שיסיידו, שמוכרת תכשירים מהצמח בכמאה דולרים לבקבוק, הפכה את האי לדוגמא כלכלית ופוליטית כאחת. זו גם הסיבה שהכתבה על סיפור ההצלחה הייתה כתבת השער היום, במוסף המיוחד על אוקינאווה של העיתון אסהי.
צמח החיים הארוכים
(פוסט מיום 2.7.2016)
התרשים הזה, מהאקונומיסט, מראה את שכר המורים בתיכון במדינות ה-OECD, כמות השעות שהם עובדים, וציוני תלמידיהם במבחני פיזה. ביפן, כצפוי, עובדים הכי הרבה שעות, ציוני התלמידים מהגבוהים ביותר והשכר גבוה יחסית. שניים ליפנים במוסר העבודה הם דווקא הקנדים שמרוויחים גם יותר. הישראלים במקום נמוך ביותר הן בשכר, הן בשעות העבודה והן בציונים, קרובים למדינות כמו צ׳ילה, מקסיקו ואיטליה.
מערכת החינוך ביפן
(פוסט מיום 23.6.2016)
הראפר Gomess הפך בשבועות האחרונים לאחד הנושאים הפופולארים על סדר היום התקשורתי ביפן. Gomess אובחן בילדותו כבעל ״מגבלה התפתחותית״ במה שהפך להיות הטראומה שהכווינה את חייו. לאחר גזרת הדין הזו התרחק Gomess עוד יותר מהחברה. במשך 5 שנים, הוא הסתגר בביתו ולא יצא החוצה עד המפגש שלו עם הראפ בגיל 11.
ב-2012, שהיה בן 18, זכה Gomess בקרב הראפ הלאומי לתיכונים שנערך ביפן, התגלה על ידי חברת הפקות מטוקיו ועבר לבירה. הלהיט שלו, ״לא עובר כבנאדם״ (人間失格) כבר עבר חצי מיליון צפיות ביו-טיוב.
פזמון השיר צוטט בכלי תקשורת רבים וזה תרגום רופף שלו:
״אתה לא נורמלי״ קוראים לי, מהכלל מוציאים אותי. כמו זבל, מוגבל, צוחקים או מתעלמים ממני. בטח הרביצו לי בראש - קוראים לי Gomess!!! ואני באמת לא רגיל - מעולמי המבודד בכם אני מתבונן. צוחק, כועס, נדחף החוצה. כבר 19 שנה...
״מאז האבחנה, אני עצמי לא השתניתי כלל. מה שהשתנה זה האנשים שמסביבי״, אמר Gomess בראיון. ״אנשים התחילו להימנע ולהתעלם ממני. מצד שני היו האנשים שניסו באופן מאולץ להיות טובים אלי אבל בכל מקרה התווית הודבקה. למה? האם ככה אני אהיה חייב לחיות את שארית חיי? לא רציתי להיות ראפר ובטח שאני לא מעוניין להיות ״הראפר האוטיסט״ שמרשים או מרגש את הקהל. כשכתבתי את השיר הזה כיוונתי לאנשים כמוני, להראות להם שהם לא לבד. זו ההצגה העצמית שלי. האנשים שאתם מצביעים עליהם מאחורי הגב עלולים להיות האנטי-תזה למה שאתם חושבים עליהם. אני רוצה להגיד למי שמסתכל מהתחלה במבט המרחם על המוגבלים - אנחנו לא צריכים את הטובות שלכם. ״
ראפ
(פוסט מיום 16.6.2016)
מספר הסובלים מדכאון קליני ביפן עלה משמעותית בשנים האחרונות. לפי נתוני משרד הרווחה היפני מתוך 1.1 מיליון יפנים המאובחנים כסובלים מדכאון, 700,000 הן נשים(פי 1.7 ממספר הגברים). המגזין AERA הקדיש את גליון השבוע הזה שלו לדכאון ביפן. מסלול החיים של נשים ביפן: לימודים, עבודה, נישואין, ילדים, חזרה לעבודה תוך גידול הילדים ולבסוף טיפול בהורים מעודד לטענת המגזין סוגים רבים של דכאון. דכאון שלאחר לידה, דכאון ״סופר וומן״ (השם שניתן ביפן לדכאון הנובע מריבוי משימות כמו גידול ילדים וטיפול בהורים תוך כדי עבודה), ודיכאון כתוצאה מבדידות וניכור. מתוך הכתבה עולה גם שנשים ביפן בדרך כלל אינן מבקשות עזרה מבני הזוג שלהם ומעדיפות, במקרים רבים, לפנות לגורם שלישי. כתבות אחרות מדברות על דכאון של עובדי תעשיית המין (גם פה יתרון גדול לנשים) ודיכאון בעיר קומאמוטו לאחר רעידת האדמה שם לפני חודשיים (אחוזים גבוהים של ילדים).
סוג דכאון נוסף ביפן נקרא ״הדכאון החדש״ (新型うつ) והפך למושג שגור לפני כעשר שנים, בזכות ספריה של הפסיכיאטרית היפנית קאיאמה ריקה. ״הדכאון החדש״ תוקף את קורבנותיו רק בזמן העבודה, וכאשר החולה אינו בעבודה תסמיניו נעלמים. הסובלים ממנו הם צעירים בגילאי 20-30 ולטענת הפסיכולוג סוזוקי שיניצ׳י הגורם העיקרי למחלה הוא הירידה בילודה. ״בעבר ילדים היו נתקלים בקשיים ואתגרים, התמודדו איתם לבדם והפכו למבוגרים חזקים אולם היום ביפן, מיעוט הילדים גורם למיגון יתר שלהם מקשיים על ידי ההורים - שדואגים להם ומעורבים יותר מדי בחילוצם מבעיות שונות.״
אחד הקטעים הטראגיים-קומיים בגיליון היא כתבה הגורסת שגם כלבים ביפן כנראה סובלים יותר מדכאון. לטענת הווטרינרית איקאוצ׳י יוקארי, שהתראיינה למגזין, לא קיים בשפה הרפואית אבחון ל״דכאון״ בחיות אבל ישנן בהחלט סימנים רבים לבעיות מנטליות ונפשיות: רדיפה אחרי אור וצל, או הזנב, התלקקות חסרת מנוח ועוד. לטענת איקאוצ׳י במחקר שערכה באוניברסיטת טוקיו כלבי שיבה (柴犬Shiba dog) שמקורם ביפן הפגינו סימנים של בעיות נפשיות בשיעור של 30% - הרבה יותר מגזעים אחרים. הסיבה לכך לטענתה, ״עדיין לא ידועה״.
דכאון
(פוסט מיום 15.6.2016)
בתחומי חיים רבים מדברים היום על Disruptive Technology - בדר״כ שחקן חדש בשוק שמערער אותו מהמסד עד הטפחות. הדוגמאות הנפוצות הן אובר לתחבורה או AirBNB לתיירות, אבל ביפן יזם אחד רוצה להשתמש בטכנולוגיה כדי לחסל לחלוטין מנהג שגור ואפילו תפיסת יסוד שהונהגה בעסקים יפנים רבים מתום מלחמת העולם השניה: שעות נוספות בחינם.
שעות נוספות ללא תשלום מכונות ביפן ״סאביסו זאנגיו״ (サービス残業) וכשמן כן הן, עבודה מחוץ לשעות הקבועות כ״שירות״ (ללא תגמול). הרעיון מתבסס על עמימות: בפועל חוזה העבודה או הנהלים קובעים את שעות העבודה, אבל כאשר מגיע הזמן לחזור הביתה הלחץ החברתי, הרכילות והשאיפה להתקדם משאירה את העובד במשרד. למרות שהן אסורות על פי חוק עסקים רבים רבים ביפן עדיין נוקטים בהסכמה כשתיקה אל מול התופעה, שרק מתגברת.
הפתרון הטכנולוגי מגיע ממשרד עורכי הדין Nihon Legal Network ונציגו, עורך הדין מינאמיטאני יאסופומי. מינאמיטאני פיתח אפליקציה שעוקבת אחרי זמן העובד במשרד בעזרת GPS, עורכת רישום מדוייק של שעות העבודה שלו והשעות הנוספות ובסוף החודש מוציאה קבלה וחשבונית לבעל העסק עם פירוט השעות והתגמול עליהן על פי החוק היפני. כל הרישומים נשמרים אוטומטית בשרתי משרד עורך הדין כך שגם מקום עבודה שיאסור על עובדיו להשתמש באפילקציה מסתכן בכך שמידע על פעילותו הבלתי חוקית יאסף וישמר. לטענת מינמיטאני, בוגר הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת טוקיו (היוקרתית ביותר ביפן), האפליקציה והראיות שהיא מספקת קבילות ומגובות מבחינה חוקית ומשפטית.
לטענת מינאמיטאני מקומות עבודה רבים ביפן משתמשים בתרוצים של ״שעות עבודה גמישות״ או ״תוספת קבועה לשעות נוספות״ בכדי לשלם פחות. העובדים למעשה נאלצים לקבל את התנאים הללו והתחום האפור מתרחב. בעזרת האפליקציה, כל עובד יכול לדעת במדויק כמה כסף מגיע לו וגם את הדרכים לדרוש אותו.
בסימולציה שערך מינאמיטאני השתמשה קבוצת עובדים באפליקציה ובסוף החודש רבים מהמשתמשים גילו כי תגמול השעות הנוספות המגיע להם היה ״מאות רבות״ של דולרים, לדבריו.
הקרב הוא גם אידאולוגי. חבר במועצת המנהלים של המשרד, אישידה קיוהי, טוען בכתבה המצורפת (מהבלוג היפני The Page) שרבים ביפן מאמינים שהשעות הנוספות בחינם הם המנהג ששומר על גודל התל״ג ושפגיעה בהם תוביל בהכרח לפגיעה בתפוקה היפנית. אבל זמן פנוי ומנוחה, לטענת אישידה, הם אלו שמביאים לחדשנות ויצירתיות - בדיוק הדברים שחסרים כל כך ליפן, ושיכולים להוציא אותה מהבוץ.
https://thepage.jp/detail/20160606-00000001-wordleafv
פועלי העולם, התחברו !
(פוסט מיום 7.6.2016)
מה גרם דווקא לפרשת הילד האבוד מהוקאידו להתפרסם ברחבי העולם? ביפן מקרים של אלימות במשפחה, לעיתים קשים, מפורסמים מדי יום ביומו בחדשות. הפעם, הילד ימאטו בן השבע שהושאר על ידי הוריו ביער מלא דובים תפס את תשומת הלב של התקשורת הבינלאומית. הסיקור הזה הביא לגל אדיר של עיסוק תקשורתי ביפן שכלל פאנלים, שידורים ישירים ומאמרים רבים בנושאי חינוך. פתאום המקרה הפך לייחודי גם ביפן והדיון ברשת שכלל מפורסמים ועיתונאים היה אינטנסיבי במיוחד.
השיחות על המקרה בטוויטר, פורומים ורשתות אחרות התמקדו באחריותם של ההורים. לעומת רבים שטענו כי המקרה משקף הזנחה פושעת הגובלת בהתעללות אחרים ביפן טענו כי פעולות ההורים שנטשו את ילדם היו לגיטימיות ולגמרי בתחום ההגיוני של חינוך והקניית משמעת. בסקר אחד, מהאתר J-Cast כ32% מהעונים טענו כי מדובר בפעולת משמוע לגיטימית. 52% טענו כי מדובר בהתעללות והשאר טענו כי אינם בטוחים.
אבל הסלבריטאי/מומחה אליו כל יפן נשאה את עיניה הוא המומחה לחינוך אוגי נאוקי, המכונה ״אוגימאמא״. אוגי הוא ה״סופר נני״ של יפן ומופיע תכופות בטלויזיה ובעיתונים בהקשר של חינוך ילדים. בבלוג שלו הוא סיקר את הנושא בהרחבה ובעיקר ביקר את ההורים בחריפות. הוא התעקש, עוד לפני שהילד נמצא, כי יש לעצור את ההורים ולהענישם על התעללות בילדים. בתחילה אוגי קצר הון תקשורתי גדול מהתבטאויותיו. נישא על גלי הפופולאריות אוגי ביקר גם את מאמצי החיפוש של הצבא היפני וכשנמצא הילד הוא גם צהל לפני כולם באופן ילדותי ובוטה.
אבל לאט לאט כיוון הרוח השתנה, ביום האחרון יותר ממיליון כניסות נרשמו לבלוג שלו. ההתנצלות הכנה של אביו של ימאטו וחציית הגבולות של אוגי כמומחה לחינוך יצרו תגובת נגד קשה. הקוראים דרשו מאוגי להתנצל בפני ההורים על מסע השיימינג שלו ובינתיים הוא כבר הוציא הודעה בה הוא מסתייג מהתנהגותו ומבטיח להיות זהיר יותר להבא.
מה אפשר ללמוד מכל אלה? שסיקור בינלאומי מביא לחשיפה פנימית של תחלואי החברה ביפן לאור השמש ולדיון. שהתנצלות כנה עדיין שווה הרבה ביפן, אם המומחים באולפן נותנים לה אישור, ושגיבורים בתקשורת היפנית עולים ונופלים -מנצחים הופכים למפסידים ולהפך - בתוך עניין של שעות.
ובינתיים, בקנאזווה, שני ילדים שוב הורדו ממכונית אימם וננטשו לאחר שסירבו להכין שעורים. הם נמצאו לאחר שלוש שעות בידי המשטרה. בטח לא שמעתם עליהם.
====================
בווידאו המצורף: ההתנצלות הכנה של האב
https://youtu.be/jqPi_-7mi_s
קישור 1: אתרו של אוגי שיצר את הסערה
http://ogimama.jp
קישור 2: חדשות משלשום, שני ילדים ננטשו ביער לאחר שסירבו להכין שיעורים, כתבה מאסהי
http://www.asahi.com/sp/articles/ASJ6454RYJ64PJLB00C.html
פרשת הילד האבוד
(פוסט מיום 6.6.2016)
דברים שאפשר לעשות במקלות אכילה
(פוסט מיום 5.6.2016)
אם תבקרו בטוקיו ותעברו בשווקים של קואנג׳י, אאוימה, שימוקיטאזווה או אפילו סתם בתחנת רכבת רנדומלית אולי תפגשו את סמי אלו, מוזיקאי רחוב שגר בטוקיו ויצר פסנתר מיוחד העשוי ממקלות אכילה חד פעמיים (וואריבאשי 割り箸). בדיוק אלו שהיפנים אוהבים לאכול איתם אבל מכלים לאט לאט את משאבי כדור הארץ. אל הפסנתר מצרף סמי סוג של קוטו (נבל יפני) בעל 29 מיתרים עליו הוא פורט גם בעזרת מקל אכילה, וכלי הקשה שהופכים אותו לתזמורת של אדם אחד.זהו הפסנתר הרביעי שבנה והוא עדיין מקווה לשפר אותו. הנה הופעה ממש מהיום.
בונוס: לאחד הקטעים של סמי קוראים אג׳יסאי (הורטינזיה), הפרח שממש כעת בשיא פריחתו ביפן. הנה הקישור:
https://www.youtube.com/watch?v=ElmZRkUJ2qc
לאתר של סמי שם ניתן לשמוע את כל הקטעים שהקליט עד היום
סרטון חדש שהעלתה מפלגת האופוזיציה ביפן, המפלגה הדמוקרטית, מדגים במספרים עד כמה קשה לגדל ילדים ביפן. הנה הסטטיסטיקות המופיעות בסרטון:
1. באפריל 2000 היה מספר הילדים ביפן כ-18.5 מיליון, ב-2016 - 16 מיליון בלבד.
2. באפריל 2001 מספר הילדים המחכים לגן (ללא מסגרת) היה 21,105. ב-2015 המספר גדל ל-23,167
3. ב-2001, משקי הבית בהם שני בני הזוג עובדים היוו 9.5 מיליון איש, ב-2015 הם היוו 11 מיליון איש
4.מחסור בגננות (או גננים): ב-2001 היו זקוקים לפי 3.27 ממספר הגננות הקיים, ב-2015 לפי 4.82
5. משכורת גננות ב-2015: כאלפיים דולר לחודש (220,000 ין) לעומת מעל 3000 דולר לחודש שכר ממוצע ביפן (330,000 ין)
6. רק 60% ממקומות העבודה ביפן מאפשרים שעות עבודה קצרות יותר לאמהות (או אבות)
7. כ-40% מהאמהות אינן מנצלות את חופשת גידול הילדים שלהם (שנה כולל חופשת לידה)
8. רק 2% מהאבות לקחו חופשה לגידול הילד ב-2014
9. התקציב היפני לתמיכה בגידול ילדים - כ1% מהתל״ג. זהו המספר הנמוך ביותר מבין המדינות המפותחות. גרמניה - פי 2 (2.1%), צרפת - פי יותר מ-3 (3.2%).
גידול ילדים ביפן
(פוסט מיום 2.6.2016)
מהפכת המידע ועיתונות עצמאית מביאות גם מוסדות וגורמים שמרנים ביפן למדר את העיתונאים שמסקרים אותם בתואנות וטענות שונות. לא מזמן עלתה לרשת הגרסה היפנית של המגזין Buzzfeed. באזפיד אומנם ידוע כמכונן הכותרות הוויראליות בסגנון ״10 דברים ש...״ או ״לא תאמינו מה קרה ל...״ אבל הוא נקרא יותר על ידי צעירים וגם, באופן מוזר, מקדם סיפורים אישיים ויומיומיים שחושפים אמיתות שלא היה להם מקום בעיתונות ה״ממוסדת״.
בנוסף לכל אלו הוא גם מטאור עסקי ואולי אחד מגופי העיתונות היחידים שמרוויחים יפה מאוד ומתרחבים באופן עקבי.
ביפן בחרו באזפיד כעורך המייסד את פורוטה דאיסוקה שהיה עורך מוכשר ומכובד בגרסה הדיגיטלית של אסהי - העיתון השני בגודלו בעולם ומוסד עם למעלה ממאה שנות היסטוריה (גילוי נאות: דאיסוקה הוא מכר של כותב שורות אלו). באזפיד גם נתמך על ידי יאהו, אתר החדשות הפופולארי ביפן וערך סבב גיוסים בו בחר עיתונאים צעירים, רעבים ומוכשרים.
למרות זאת, האתר החדש ממשיך לקבל דחיות מגופים שהוא מבקש לראיין או לסקר בטענה כי הם אינם עונים לפניות מ״תקשורת מקוונת״. מאחר שתקשורת מקוונת היא התקשורת העיקרית היום ניתן להסיק שתי מסקנות: או שראשם של המוסדות הללו עמוק עמוק בחול, או שבאזפיד היפנים עושים עבודה מעולה. לאחרונה רוב הסירובים הגיעו מהעירייה של טוקיו אותה ביקר באזפיד בעקביות על הוצאות מיותרות ושחיתות. הכתבה המצורפת מגוללת את סיפור הביש של העיתונאי קאזוקי וואטאנאבה ודרך החתחתים שלו בדרכו לסקר מסיבת עיתונאים של ראש עיריית טוקיו, בה ענה לבסוף רק לכתבים ״אמיתיים״ על ההאשמות בדבר הבזבוזים האסטרונומים שלו בנסיעות לחו״ל, בתי מלון ואף רכישות עתק של פרטי אמנות (שהיו אמורים לשמש לו למטרות ״לימוד״).
https://www.buzzfeed.com/kazukiwatanabe/arent-we-news-media…
Buzzfeed
(פוסט מיום 2.6.2016)
ביקור היסטורי
(פוסט מיום 26.5.2016)
מחר יבקר הנשיא האמריקני אובמה בהירושימה והיפנים אינם מחפשים התנצלויות. בראיון הזה בעיתון אסהי היום הסופרת נאנאמי שיאונו טוענת כי עצם ביקורו של הנשיא האמריקני בהירושימה הוא הישג וכל אזכור של התנצלות יהיה טעות בעבור יפן:
״הייתי מעדיפה שיהיה ביקור שקט ואצילי, ללא מילים, יותר מהתנצלויות רמות. זה מותיר רושם עז יותר. ״ אמרה שיאונו. ״העובדה כי אנחנו אלה שאינם דורשים התנצלות היא נקודה לזכותנו. אפילו לא הייתי רוצה לראות את אובמה מרכין ראש שהוא עומד מול האנדרטה. שיעזבו הכל ביום הזה. בלי הפגנות, בלי פגישות. אחרי שבעים שנה הנשיא של המדינה שהטילה את הפצצה בא לבקר באותו המקום ממש. בואו נעשה את זה בשקט ובכבוד. תשאירו את דגל הפסים והכוכבים בבית, וגם את הצהלות והתרועות. זה ילדותי.״
״אם הייתי עורכת ראשית בעיתון הייתי משנה לחלוטין את המהדורה ביום הזה. הייתי אוספת את כל התמונות שצילמו הצלמים של אובמה על האנדרטה. בוחרת רק אחת, ומדפיסה רק אותה, בלי מילים, על העמוד הראשון. לפעמים, גם תפקידם של עיתונאים דברנים הוא לשתוק. הייתי מציעה לאובמה שלא ירכין ראש, שלא יתחילו להגיד ׳מה עם יפן? הם לא תקפו בפרל הארבור?׳. שלא יהיו שום מאמרי דעה באותו יום ושהכל יהיה פשוט ומינימליסטי. מי שירצה להקשיב למסר יקשיב. זו דרכה של יפן.״
״מה הניצולים של פצצת האטום מחפשים? אני חושבת שיותר מהתנצלות הם מחפשים אמפתיה והכרה. שכל מי שיכול יבוא להירושימה, יכתת רגלים מכיפת הזכרון, למוזיאון השלום, לאנדרטה. שירגיש ולא ידבר.״
שיאונו, חוקרת של התרבות וההיסטוריה האיטלקית וסופרת גרה לסירוגין באיטליה וביפן. בין השאר היא חקרה את הפוליטיקה ברומא העתיקה ואת משנתו של מקיאוולי. גם פוליטית, היא בטוחה שאי הדרישה להתנצלות היא רעיון מעולה:
“ראש הממשלה אבה הוא זה שהחליט לא לדרוש התנצלות, אבל מנהיג טוב יודע את נפש עמו. לאורך ההיסטוריה ישנם מקרים רבים הרבה יותר של פוליטיקאים תככנים וערמומיים שהביאו תוצאות טובות לאנושות מאשר דוגמאות מוצלחות של פוליטיקאים טובי לב וטהורי כוונות.״
״איבדתי את הארנק פעמיים, את הסמארטפון שלוש פעמיים, ואת הזכרון יותר. איבדתי הרבה ב״פגישות השתייה״ שלאחר העבודה. אני לא רוצה ללכת אליהן אבל בגלל שמזמינים אותי אני גורר את עצמי והולך.״ כך כותב עורך ההאפינגטון פוסט ג׳אפאן, ריאן טאקשיטה. מאז שהודיע על עזיבתו בעיתון ״אסהי״ לפני כניסתו ל״האפינגטון״ עבר טאקשיטה חודשיים מפרכים של מסיבות פרידה, ״שתיות״ והזדמנויות אחרות לשתות לשוכרה שכובסו למילים כמו ״התייעצויות״, ״פגישות סיכום״ ועוד.
באופן יוצא דופן ליפן, החליט טאקישטה לעשות ניסוי עיתונאי וסירב ל80% מההזמנות. ״הרגשתי נוראי לסרב. אכלתי ארוחת בוקר במאפייה, אורז עם עוף בצהריים ובערב, סגרתי ענייני עבודה בסקייפ. זה עלה לי בערך 1000 ין ליום, וסיימתי כל שיחה במקסימום שעה.״
כשמשתכרים, התפוקה בעבודה יורדת ולהפך, תחושת הגדלות מתעצמת. שיחות קטנות וסתמיות מתנפחות ומעניינים חשובים נשארים רק אדי זיכרון. במשך היום, ממשיך טקשיטה, אפשר לפתור הכל בשליטה ובקור רוח. לא צריך לפספס את הרכבת האחרונה וגם אפשר לבלות יותר עם המשפחה.
״פגישות השתייה״ (飲み会) המפורסמות של יפן מאריכות את זמן העבודה למעשה והעובדים מרגישים מחוייבים להשתתף בהן ללא תמורה. הסיבה לכך ברורה, עניינים חשובים נסגרים בפגישות הללו, קשרים עם לקוחות מתוחזקים וכך גם המעמד החברתי בעבודה. הלקח בשביל העובדים ברור: בכדי להצליח ביפן, כדאי שתהיה חברה׳מן ולא מבעוס. עזוב אותך משטויות ותזמין עוד יאמאזאקי און דה רוקס.
אבל ב״פגישות השתייה״ טמונות רוב האפליות והבעיות של יפן. בואו נראה לרגע מי נפקד מהן בכדי להסביר: נשים, לרוב, לא הולכות או לא מוזמנות, ובמיוחד נשים נשואות ואמהות. לבעלי משפחה וילדים גם כן קשה להשתתף, וכך גם בשביל מי שמטפל בהורים קשישים או בכל אדם אחר בעל צרכים מיוחדים. בנוסף לאחריות הרובצת בדרך כלל על אנשים שלא משתתפים, הם גם סובלים מלחצים וחרדות רק משום שהחברים מהעבודה מבלים בלעדיהם והם מפספסים מידע חיוני וגם קצת אקשן.
השבוע פרסם משרד העבודה, הבריאות והרווחה היפני נתונים באשר למסיבות הללו. לפי הסקר 60% מהעובדים המאוגדים ו-40% מעובדי הקבלן משתתפים במסיבה אחת לחודש שלוקחת בין 2.3-2.8 שעות. סקר מעניין נוסף שערך איגוד המסחר של יפן (RENGO) שאל אנשים ב-4 מדיניות כמה פעמים הם אוכלים ארוחת ערב בבית עם המשפחה: ביפן 45% ענו ״כמעט כל יום״, בקוריאה ענו באופן דומה רק 35% (מה שמראה שיכול להיות גרוע יותר מיפן), בארה״ב 64% ובצרפת 66%. כמובן, הסיבה יכולה להיות גם שעות נוספות, אבל הדו״ח הזכיר גם ״תרבות תאגידית״ או ״תרבות עבודה״ כסיבה אפשרית.
מדוע, אם כך, נמשכות המסיבות? התומכים ב״פגישות השתייה״ טוענים שהן מועילות לסיעור מוחין בענייני עבודה, מאפשרות לביישנים להתבטא, משחררות לחץ, משפרות את הליכוד החברתי בעבודה, מעודדות פניות ישירות לממונים והמנהלים, מכירות לעובדים את תחומי העבודה האחרים בחברה שהם לא נחשפים אליהם ביום יום ולבסוף, מגבירות את רמת האמון בין העובדים עצמם ובינם לבין החברה.
אם המסיבות הם למעשה ״בשביל העבודה״, אז למה שלא יעשו אותם בזמן העבודה? עם התהיה הזו בליבו ביקר טקשיטה במשרדי גוגל בטוקיו שם נפגש עם מנהלת יחסי הציבור של החברה, שמגדירה עצמה כשתיינית רצינית. בגוגל אישר לעצמו טאקשיטה את ההיפותזה שלו: אנשים פוריים יותר במשך היום. ביציאות אף אחד לא רושם לעצמו הערות כמו בפגישות, הזמן בישיבות מכובד ונקבע מראש, ואנשים שלא שייכים לא מתערבים. מלבד זאת, גוגל מאפשרת לאנשים לשתות בירה גם במהלך העבודה, אם הם רוצים (יש עוד מקומות כאלה והפוסט הוא לא פרסומת לגוגל…). טאקישטה טוען שהבר, הממתקים ופינות הזולה של גוגל הן לא בבחינת פינוקים לעובדים אלא תוצר של חשיבה אסטרטגית שמגבילה (או מעודדת אם תרצו) יצירתיות למקום וזמן העבודה בלבד - על ידי ערבוב עיצובי מכוון של פנאי ועסקים. גם שמדובר בקשרים עם אנשים שמחוץ לחברה, גוגל מעדיפה להזמין אותם להרצות במגרש הביתי שלה, מאשר לארגן אירוע חיצוני.
האם דרכה של גוגל היא הנכונה? כדי לאשרר ערך טאקשיטה ביקור נימוסין נוסף ב״גאנגהו״ - חברת גיימינג מפורסמת שאחראית ללהיט Puzzles &Dragons. משרדי החברה סמוכים לשיפודיית איברים פנימיים (מוצויאקי) מפורסמת ביוראקוצ׳ו שבטוקיו, שהפכה לטענתם ל״חדר הישיבות״ שלהם. על קערות טופו קר ושיפודי כבד ב-100 ין לאחד, מנכ״ל החברה סיפר לטאקשיטה שבעסקי המשחקים העניין שונה:
״עם רוב המפתחים אי אפשר לדבר במשך היום כי הם עסוקים. בערב, על בירה, זה הזמן היחידי שאנחנו יכולים לראות את התמונה הכוללת ולבדוק אפשרויות. אני מכיר את הטיעון שאומר שפגישות שתייה כאלה גם מזמינות רכילות וחוסר יעילות, אבל עם לקוחות מחו״ל חשוב גם להראות להם את התרבות היפנית, פה בשיפודייה. אני גם מתייחס לחברתיות הזו, לבידור, לבילוי כחלק בלתי נפרד מהתרבות של החברה שלנו, שעוסקת בעצמה בלנסות ולעשות כיף לאנשים. אני לא מכריח אף אחד לשתות. חוץ מזה, בשביל לעשות עסקים עם אסיה - סין, טאיוון, אני מוצא את פגישות השתייה חשובות ביותר. היו הרבה מקרים שאני יכול לומר שהם חיזקו את האמון, והתחילו עסקים טובים״
יפן משתנה, טוען טאקשיטה. למרות שאף אחד לא באמת רוצה להפסיק עם המסיבות הליליות בעבודה, הקולות שמתנגדים, או מציעים אלטרנטיבה מתגברים. בקרוב, הוא מקווה, נוכל לראות את שתי הגישות משתלבות ביפן פרודקטיבית ומכילה יותר. לדיון, כמובן, הוצמד האשטאג שאפשר לתרגם כ: ״הלאה עם פגישות השתיה״.
http://www.huffingtonpost.jp/rya…/post_11919_b_10094814.html
הלאה עם ״פגישות השתייה״ (飲み会)
(פוסט מיום 23.5.2016)
בעוד במדינות מפותחות רבות, כולל ישראל וארה״ב, משתוללת מגיפה של השמנת יתר, מספר הקלוריות הממוצע שצורכים אזרחי יפן ירד. התוצאה הדי מפתיעה הזו, שעלתה במחקר של משרד החקלאות היפני, היא הנושא של כתבת הטלוויזיה המצורפת של רשת TBS היפנית. מסתבר שבעשרים השנים האחרונות ירד מספר הקלוריות שצורכים היפנים מ-2042 ליום ב-1995, ל-1863 היום. הירידות החדות ביותר נרשמו בקרב הצעירים, ובמיוחד בילדים בני 6 ומטה. לעומת אלו, קבוצת הגיל היחידה בה נרשמה עליה קלה בצריכת הקלוריות היא בני ה-70 ומעלה - אוכלוסייה לא מבוטלת ביפן.
אחת הסיבות לירידה העקבית היא וויתור על ארוחות, ובמיוחד ארוחת בוקר, שנראית בעיקר בקרב גברים צעירים בגילאי 20 ו-30 ביפן, בדרך כלל מפאת הריכוז בעבודה. נתון אחר חשוב שמציג המחקר הממשלתי הזה הוא הטרנד הגובר של אכילה לבד: יותר ויותר יפנים אוכלים לבדם - בעיקר תוך כדי בהייה במסך הסמארטפון שלהם. גם בזמן הארוחה, רבים מהם עוסקים במיילים, צ׳אטים וכו׳. מספרם של הארוחות המשפחתיות גם הוא בירידה אבל יותר ממחצית הנסקרים הביעו רצון לאכול יותר בצוותא. הממשלה היפנית מעודדת חברות שונות ומשפחות לערוך ארוחות קהילתיות ומשותפות: דבר הבא לידי ביטוי בכתבה, אבל כנראה שפחות במציאות.
לא סופרים קלוריות
(פוסט מיום 20.5.2016)
שינוי החוקה
(פוסט מיום 19.5.2016)
במאי, גם הישראלים וגם היפנים עוסקים במשברי הזהות שלהם. יום העצמאות הישראלי, יום החוקה ויום שוואה (Showa) היפנים הם כולם ימים של חשבון נפש: לאן הגענו, מה אנו מייצגים ומה עלינו לשנות. הגיליון המרתק של השבועון היפני AERA עוסק השבוע בקשר בין העם והחוקה היפנית וכותרתו ״האם אתה אוהב את החוקה?״ - מטרתה של המהדורה המיוחדת הזו היא להרחיב ולהעמיק את הדיון על המסמך ההיסטורי הזה - שנוגע לערכים הבסיסיים ולסגנון החיים של כל יפני.
בואו באמת נדבר על החוקה. היא לא רק סעיף 9 הפציפיסטי אלא גם הרבה אחרים: הזכות להגשמה עצמית ולמרדף אחרי האושר (סעיף 13), חופש הביטוי והעיתונות (סעיף 21), חיי משפחה, נישואין וגירושין (סעיף 24), אופיה של המדינה (הפרק המקדים לסעיפים השונים) ועוד.
במרץ השנה, הציגה מפלגת השלטון ביפן, המפלגה הליברלית דמוקרטית, את ההצעה שלה לחוקה מתוקנת - שתתאים יותר לעם ולערכים היפנים. הנה למשל ה״מרדף אחרי האושר״, בסעיף 13: הגרסה המקורית מדברת על זכותו של ה״אינדיבידואל״ (Individual 個人) שמתאים למסורת הליברלית המערבית אבל שונתה בגירסה היפנית המוצעת ל״אדם״ (人) העמום יותר שגם יכול להתפרש כיחיד או רבים ומשקף את רצונם של היפנים לחזור לרעיון ה״בית״ (家) או לקשרי הקהילה והסולידריות (絆) שהולכים ומתפוררים. את ההבטחה ל״רווחה הציבורית״ (公共の福祉) שינו ל״סדר הציבורי״ (公の秩序) וגם כאן המגמה מייצגת נסיגה מליברליות. בענייני חופש הביטוי נשאר הסעיף המקורי (איסור צנזורה בשום מקרה והבטחת חופש הביטוי, העיתונות וההתאגדות) אך הוסף לו תת-סעיף שטוען כי פעילות או התאגדות שמטרתה פגיעה מכוונת בסדר הציבורי לא תוכר במסגרת הזכות.
הסעיף בו נערכו השינויים הגדולים ביותר הוא סעיף 24 המדבר על חיי משפחה, נישואין וגירושין: הנושאים שעברו את המהפכים הגדולים ביותר בשלושים השנים האחרונות ביפן. ההצעה של ה-LDP אינה משנה את הנוסח המקורי שמדבר על כך שנישואים חייבים להערך בהסכמת ״שני המינים״ (両性) ולעומת זאת דגשים והרחבות מדברים על המשפחה - שתכובד כ״יחידה הטבעית והבסיסית של החברה״, שחבריה חייבים ב״עזרה הדדית״ אחד לשני. גם ההמשך שמדבר על הזכות בבחירת בן/בת סוג ומשק בית שונה לענייני ״משפחה, נתמכים, אומנה, קרובים נישואים וגירושין״ שיקבעו בחוק הוגן. כלומר, בענייני משפחה, ההצעה לנוסח המחודש גם כן שמרנית יותר מהמקור, וניכר שיש פה תגובת נגד שמנסה ״להחזיר את יפן״, אם להשתמש בסלוגן הבחירות של המפלגה.
ומה חושב העולם? לפי הטור בגיליון של מרטין פאקלר (עיתונאי הניו-יורק טיימס שחי שנים ביפן) העולם רואה את השינוי בחוקה היפנית רק במונחים של ההשלכות הבינלאומיות האפשריות שלה ובעיקר התססת סין וערעור היציבות במזרח אסיה. לכן, גם לרוב המקורות הזרים, אדוניהם ושולחיהם יש אינטרס להפחיד אתכם מפני שינוי בחוקה, ובכלל, זה לא עניינם ברוב המקרים. אבל לדעתו של פאקלר,שינוי סעיף 9 יהפוך את יפן סתם לעוד מדינה ״רגילה״ ולא לכזו שמייצגת אלטרנטיבה מיוחדת בזירה הבינלאומית. כיוון שיפן לא יכולה להוביל היום את אסיה צבאית, או כלכלית, הדרך הערכית והתרבותית צריכה להיות דרכה, גם מהבחינה של ״מיתוגה״ של יפן בזירה הבין-לאומית.
מס תרומה לכפר הולדתך (ふるさと納 税)
(פוסט מיום 18.5.2016)
בגין אסונות טבע, נחשלות הפריפריה וסיבות אחרות יפן מנהיגה מערכת תרומות מיוחדת החל מהשנה שנקראת ״מס תרומה לכפר הולדתך״ (ふるさと納 税). במסגרת המערכת הזו ניתן לתרום כסף ישירות לאזורים שונים בפריפריה ביפן ולקבל הקלה במס השווה לאותו סכום (מ-2000 ין ומעלה). אפילו בארה״ב החזר המס על תרומות יכול להגיע ל-50% בלבד ובישראל ל-35% בלבד, ולכן המערכת הזו מושכת תשומת לב רבה.
האתר Satofull, מאפשר למשתמשים ביפן לתרום ישירות לכפרים שונים ובשבוע האחרון הופיעו קמפיינים שונים לעיריות פגועות בקומאמוטו ואויטה - היכן שרעידות אדמה גדולות התרחשו לאחרונה. בעבר, בעבור תרומות כאלו ניתנו לתורמים מתנות אולם על פי הרפורמה החדשה כל כפר יוכל להחליט כיצד להשתמש בכסף ומה, אם בכלל, להחזיר לתורמים. חלק מהאזורים החליטו להמיר חלקים גדולים בתרומות (לעיתים 60-70%) בתלושי מתנה שישמשו לקניית מוצרים המיוצרים באזור. השינוי הזה כנראה הזניק את מספר התרומות וגודלן, כך לפחות על פי הכתבה המצורפת בהאפינגטון פוסט ג׳אפאן. חלק מהקמפיינים גייסו סכומים של מאות אלפי דולרים בשעות מעטות. עכשיו ניתן לקנות מתנות ומוצרים אחרים הרי - ושיחשבו כהוצאה מוכרת בשיעור של 100 אחוז!
המערכת צוברת פופולאריות רבה גם בשל חששם של היפנים שתרומות לא יגיעו לנפגעים האמיתיים. לאחר רעידת האדמה של 2011 התפרסמו אין ספור כתבות בעיתונות היפנית על גופים וארגונים שהשתמשו בכספי תרומות לא כראוי או שסבלו מעיכובים בירוקרטיים עד שהכסף הגיע ליעדו. את כל הניירת הקשורה לתרומות כרגע לוקחים על עצמם גם כן מתנדבים מעיירות שונות ביפן. דומה שבמקרה הזה ניתן להעלות את רמת הבטחון, שהתרומה באמת תשומש לטובה.
ארוחה פיצוץ, בהירושימה
(פוסט מיום 14.5.2016)
הביקור הקודם של הנשיא אובמה ביפן השאיר טעמים של עוד. שמועה שרצה בטוקיו במסעדות היוקרה (אותה עד היום לא הצלחנו לאמת) טוענת כי אובמה ביקש לאכול במסעדת הטמפורה היוקרתית ״קונדו״ אבל המסעדה דחתה את הזמנתו. קונדו מקבלת הזמנות שלושה חודשים מראש ואובמה ביקר ביום שהמסעדה הייתה מלאה. לפי הסיפור השגור בפיהם של שפים רבים בטוקיו, ״קונדו״ טענו בפני אובמה שלא יוכלו לאכזב את לקוחותיהם אפילו בשביל נשיא ארה״ב. באופן פרדוקסלי, דווקא סירובם של ״קונדו״ (בין אם קרה באמת או לא) קנה להם הערכה אין קץ בקרב אניני הטעם ביפן. ״מסעדה שמבכרת את לקוחותיה אפילו בפני הנשיא האמריקני!״.
ההמשך גם הוא מפורסם. אובמה נלקח על ידי ראש הממשלה אבה לסושי ג׳ירו (Sukiyabashi Jiro) המפורסם בגינזה, שם מזג לו אבה את הסאקה ״דאסאי״: משקה ממבשלה מדוברת ביותר במחוז ימאגוצ׳י בדרום יפן - בית הגידול של הפוליטיקאים ואנשי החזון של יפן המודרנית. המכירות של ״דאסאי״ הרקיעו שחקים כמובן, וכך גם המחיר שלו.
בשל כל אלו, הפוסט בבלוג ״נטאליקה״ זוכה לשיתופים רבים. הפוסט מעלה ספקולציות קולינארית לגבי ביקורו ההיסטורי של אובמה בהירושימה בסוף החודש. הירושימה היא זירה אחרת: מקומית, בפריפריה, עם מטבח יפני שאופייני לאיזור הים הפנימי, אבל עם טוויסט של מהגרים סינים וקוריאנים. העיר מפורסמת בתופינים הממולאים שלה בצורת עלה מייפל (מומיג׳י מנג׳ו 紅葉饅頭) וגם באוקונומיאקי (שיש המתרגמים אותו כ״לביבת כרוב״). בשוק התופינים, כמו גם בשוק הרטבים לאוקונומיאקי, מתחרות חברות רבות. אילו מהן יערבו לחיכו של הנשיא מאמריקה?
ההאשטאג בטוויטר שהוצמד לקמפיין הספקולציות הוא ״בעיות שרק אנשים מהירושימה מבינים״. בעיה לדוגמא היא האם ללכת על רוטב ״אוטאפוקו״ המפורסם, או שמא לבחור במותג קטן, אך אקסקלוסיבי יותר, כמו ״סננארי״? אכן, שאלות קשות. ואתם חשבתם שהתנצלות על פצצת האטום היא הבעיה.
״אני מרוויח 3 מיליון ין בשנה (כ-8600 שקל לחודש). לא רק שאני לא יכול להתחתן, אני אפילו לא חושב על להתחיל עם מישהי.״
אלו הם דבריו של גבר יפני בן 36, עובד קבלן בחברה יפנית.
״אתרי דייטינג וסוכנויות שידוכים הם מחוץ לחשבון אצלי. אני גם לא סובל ללכת עם חברים או משפחה לקניון כי אני רק מקנא בהם.״ אמר גבר אחר, בן 40 שמרוויח רק 2.5 מיליון ין לשנה.
״אני מניחה שאמשיך לחיות כך, עד שאמות לבד״ אמרה אשה אחרת, בת 35, שמרוויחה 4.3 מיליון ין לשנה.
הקולות האלו, שהובאו כחלק מסקר גדול על נישואין ביפן שערך המגזין ״טויו קייזאי און ליין״, משקפים דחייה גוברת ביפן מהרעיון של חיי משפחה. הסיבה שעולה מהן גם היא ברורה: זה לא שהיפנים נהנים לחיות בגפם, זה פשוט שכל אופציה אחרת יקרה מדי. התוצאות וניתוחים נוספים עתידים להופיע בגיליון מיוחד של המגזין שכותרתו ״רווקים לכל החיים״.
המגזין סקר 932 אנשים לא נשואים מעל גילאי 35. מתוכם 52% טענו שהם וקרוביהם מודאגים ממצבם המשפחתי לעומת 30% שטענו כי הרווקות לא מדאיגה אותם. ככל שהגיל עולה כמובן, כך עולה גם אחוז המודאגים. בשנת 2010, 20 אחוזים מהגברים ו-10 אחוז מהנשים מעל גיל 50 לא התחתנו מעולם. התחזית היא שב-2035 אחוז הלא נשואים מעל גיל 50 יהיה 29% לגברים ו-19% לנשים. כלומר, אחד מכל שלושה גברים או אחת מכל חמש נשים. מן הסתם, אנשים מתחתנים גם מעל גיל חמישים, אבל לרוב אלו גרושים המתחתנים בשנית. אחוז המתחתנים מעל גיל 50 שלעולם לא היו נשואים כמעט זניח לטענת המגזין, לנשים וגברים כאחד.
לנישואין, על פי המגזין, קשר הדוק ביותר לתנאי ההעסקה וההכנסה. על פי סקר תנאי העסקה שבוצע ב-2012, 95% מהגברים בגילאי 20-24 אינם מתחתנים. אבל, בגילאי 35-39 לערך מספר הלא נשואים בקרב העובדים המאוגדים (הנהנים מתנאים טובים יותר) יורד ל25.3% ואילו בקרב עובדי קבלן ל67.2%. בקרב העובדים במשרה חלקית 85.8% מהאנשים נותרים רווקים.
התוכנית הכלכלית של רה״מ אבה היא להגדיל את חלקם ומספרם של עובדי הקבלן בכדי שחברות יפניות יוכלו להתחרות גלובלית. באותו הזמן, יפן מנסה לעודד נישואין וילודה בשל האוכלוסיה המבוגרת והירידה בתפוקה. האם שתי המטרות האלה סותרות אחת את השניה? ואם כן, באיזה דרך עדיף ליפן ללכת?
רווקים לחיים
(פוסט מיום 12.5.2016)
שירה מודרנית
(פוסט מיום 11.5.2016)
הסינגל ״יותר דיאנה אגרון מאיינשטיין״ של להקת הבנות הפופולארית HKT48, עומד במרכזה של סערה חדשה בנושא ישן וכאוב: זכויות נשים ביפן. הנה טעימה קטנה ממילות השיר בתרגום חופשי. אם אינכם קוראים יפנית, תצטרכו לסמוך עלינו שאין פה קאץ׳, שזה לא בציניות וששאר המילים ברוח דומה:
״שחררו אותי מנושאים כבדים
שהראש שלי חלול- אני בעננים
הולכת קלילה, מרחפת -
רוצה לחיות כמו בלון, בנעימים
נערה חייבת להיות חמודה
ובזמן התיכון גם מותר לה להיות טיפשה
מה שהכי חשוב זה שאני צעירה
אתם שומעים?
דיאנה אגרון על איינשטיין עדיפה!
יותר מהציון במבחן חשוב לי גודל האישון
לא משנה כמה תלמדי - אם לא יאהבו אותך, עדיף שתלכי לישון
מנפנפת לי את החצאית כמו ב- Glee
גם אם אין לי בכלל ידע כללי
לפחות האיפור שלי עילאי
וגם מחדשות לא אכפת לי
זה הרי ברור
כל מה שצריך זה בחור
מקצועה של אשה הוא האהבה
ועד שאהיה אמא
טוב לי כילדה! ״
אחד הטורים הנקראים היום בגרסה היפנית של ״האפינגטון פוסט״ הוא הטור של אוהינאטה מאסאמי (Ohinata Masami) - מנהלת הארגון Ai-Port, שמסייע בגידול וחינוך ילדים, ומעבירה קורסים בנושאי זכויות נשים ופסיכולוגיה חברתית. יום אחד, כשסיימה להעביר שיעור באחד הקורסים שלה, חיכתה לאוהינאטה תלמידה לפני היציאה והראתה לה את מילות השיר הזה על מסך הטלפון שלה:
״נזכרתי פתאום במשהו שקראתי בספר לימוד אחר - איך בנורווגיה, הצמידו לספרים מסויימים את התגית 'לא לנשים׳ מתוך ההנחה שיכולתיהן השכליות של נשים נחותות. אבל זה היה לפני משהו כמו מאה שנה. ואז נזכרתי גם במילותיה של הפמיניסטית בטי פרידן מ-1966 על כך שמי שמגביל את עצמאותן של נשים הם לא החברה הגברית, שם בחוץ, אלא הגבר הקטן ששוכן בליבן של נשים רבות, מחניף להן ומשכנע אותן שהן תלויות בו.
מאה שלמה עברה,חצי מאה עברה, ואיפה אנחנו היום? האם הזמן עצר מלכת? שאלתי את עצמי. המילים של הסטודנטית הזו לא עזבו אותי - ׳המורה׳, היא לחשה, ׳אני מאוד אוהבת ללמוד׳, ועזבה אותי שם בכניסה, המומה.
בשעור הבא עשיתי ניסוי. הקרנתי את הקליפ לכל הכיתה וערכנו דיון על מילותיו והמסרים שלו. אז כבר הסערה ברשת הייתה בעיצומה והקליפ הפך לוויראלי. התלמידות הודו שגם הן, בתקופת התיכון, התעניינו יותר בגודל העיניים שלהן מאשר הציון במבחן. ׳הבחורות ששרות הן בגילנו, אבל קהל היעד הוא תיכוניסטיות וילדות בחטיבה׳ הן אמרו. חלק הביאו את תגובתו של כותב השיר, מפיק העל היפני יאסושי אקימוטו, שהסביר את פרשנותו לשיר, שורה שורה.״
(אקימוטו טוען כי משמעות השיר היא לא שלא צריך ללמוד אלא שביפן לומדים יותר מדי ותלמידות התיכון צריכות גם לנצל את הנעורים ולהנות. הוא אפילו אומר שהשיר דווקא אמור לשחרר נשים צעירות מהלחצים שהחברה מפעילה עליהם.)
״נהניתי לשמוע ולקרוא את כל התגובות אבל בכל זאת, חשבתי שצריך אלטרנטיבה. ולכן, בזמן שנשאר, חיברנו, התלמידות ואני, שיר אלטרנטיבי:
מתה ללמוד נושאים מסובכים
ולהשתמש בראשי כדי לחקור ולנתח מסמכים
רגלי על הקרקע ואני הולכת קדימה
בתקופת התיכון הילדות החמודות עושות דיפלומה!
הכי חשוב שאת איינשטיין אני מבינה
יותר מגודל עיניי מצפה לציון במבחן
כמה אפשר ללמוד? כמה שאחליט באותו הזמן!
כמו גאונה, קצה העט שלי עושה שעות נוספות
יש לי ידע כללי פצצות
וגם שאני מתאפרת זה תוך צפייה בחדשות
בואו נעזור אחת לשניה המון
באהבה, חופש, עבודה והנאה אנחנו באלפיון העליון
בבת אחת- גם איינשטיין וגם דיאנה אגרון!
=================
*לינק למאמר של אוהינאטה: http://m.huffpost.com/jp/entry/9882006
* בקישור - גרסה מקוצרת של הקליפ (שתי דקות). אוהבי הז׳אנר יכולים לחפש את השיר המלא על אחריותם
היי טק
(פוסט מיום 10.5.2016)
אחד מהסיפורים המרגשים ומלאי התהפוכות בהייטק היפני שייך למיקסי. החברה, שפעם הייתה מזוהה עם הרשת החברתית היפנית שלא ראתה את פייסבוק ממטר, נכנסה למשבר של ממש עם השתלטותם של פייסבוק, טוויטר וLINE על השוק אבל אז קרה סוג של נס: המשחק ״מונסטר סטרייק״ הפך למשחק הסמארטפון המוביל ביפן ומיקסי הכפילה את רווחיה פי יותר מ-20 (!) תוך שנתיים. כיום, ל״מונסטו״, כפי שהוא נקרא בחיבה יש כבר למעלה מ-30 מיליון משתמשים והמכירות עומדות על 209 מיליון דולר עם רווח נקי של 59 מיליון בשנה. לא מזמן, הגיעו מיקסי ל״גביע הקדוש״ כאשר הבנק היפני מיצואי הנפיק כרטיס אשראי מיוחד לביצוע רכישות במשחק. השנה דווח כבר שהמשחק מרוויח 4.2 מיליון דולר ביום. גרסא נוספת הוצאה בתחילת השנה לנינטנדו 3DS וכמובן, סדרת אנימציה מצליחה משודרת בימים אלו.
אבל ההצלחה המסחררת של Monster Strike היא לא העניין. מיקסי יודעים שהמציאות בעולם האינטרנט יכולה להשתנות מהרגע להרגע והטראומה של ״מיקסי״ הרשת החברתית חוללה מהפכה בפילוסופית הניהול שלה. מנהלי החברה נזהרים מתלות במוצר מצליח כמו מאש, והפורטפוליו כולל היום אפלקצייה מצליחה לשירותי חתונות (Diverse), אתר E-Commerce פופולארי לנשים (״מיוזקו״), אתר לחיפוש עבודה (Find Job), אתר לשיתוף תמונות (״נוהנה״) וגולת הכותרת - ״הונזה״, שהוא אתר מסוג ״שוק חופשי״ בו צרכנים מוכרים כרטיסים להופעות בינם לבין עצמם. מיקסי, כמו ״מרקורי״ (הרשת ״שוק חופשי״ המצליחה ביפן בה אפשר לקנות או למכור הכל), מאמינה שאתרי שוק חופשי הם הדבר הבא ומשקיעה רבות בפיתוח של ״הונזה״.
ולמרות זאת, 90% מהכנסות מיקסי הם ממשחקים, ומתוכם ״מונסטר סטרייק״ אחראי ל-40%. כותרת הכתבה הזו, ממגזין העסקים טויו קייזאי, היא ״חוסר המנוחה של מיקסי״ והמנהלים המרואיינים, במיוחד הוותיקים שבהם מספרים על רגעי האימה, כאשר שקיעתה של מיקסי נראתה קרובה. המייסד, קאסאהרה קנג׳י, אמר למגזין שגם כעת, בשיא ההצלחה, הוא עדיין חש את תחושת המשבר ו״בשום אופן לא היה רוצה לחוות את הטראומה בשנית״. גם מנהלים אחרים שרואיינו דיברו על אווירה של ״צניעות וענווה״ בחברה, שממשיכה לעבוד קשה כדי לא להישאר בקרוב מאחור.
לא מזמן שודרה כתבה בטלויזיה בישראל לגבי מחירי הנדל״ן בטוקיו, שבניגוד לתמונה שהוצגה בה, גבוהים מאלו בישראל. כעת, מגזין העסקים היפני ״טויו קייזאי״ (東洋経済) מרחיק עוד יותר וטוען שטוקיו נמצאת במצב של ״מיני בועה״ בו המחירים עוד גבוהים יותר מהשיאים שנרשמו בעיר לפני משבר 2008. מחיר ממוצע למטר מרובע כבר הגיע לאזור ה-10,000 דולר (המחיר הממוצע במרכז תל אביב נכון להיום הוא כ-32 אלף שקל אבל טוקיו ענקית). נתונים אחרים שמציג המגזין מראים שמחיר דירה יד-שניה ומעלה של 70 מטר מרובע ב-6 הרבעים המרכזיים (צ׳יודה, מינאטו, שיבויה, שינג׳וקו, בונקיו, צ׳ואו) חצו לא מכבר את אזור השבעים מיליון ין (כ-2.5 מיליון שקל, שימו לב שמדובר בדירות ישנות).
הדבר הנוסף עליו מצביע המחקר של המגזין הוא הירידה במכירות. ב-2015 נמכרו בטוקיו 38,139 דירות פחות - ירידה של 14.4 אחוזים מהשנה הקודמת. גם כמות הדירות החדשות ירדה: מומחה שרואיין לכתבה מסביר כי בפרברי טוקיו הקרקע זולה אבל חומרי הבניה היקרים תופסים אחוז גדול יותר בהוצאות לבניה. בשל כך מעדיפים הקבלנים לבנות במקומות המרכזיים, שם שולי הרווח רחבים יותר, אך קשה יותר להתחרות על שטחים. גם העליה בפערים ביפן והעליה במכירות של דירות להשקעה יוצרת פערים חמורים בנדל״ן עם בועה יקרה באזורים פופולארים לעומת דשדוש וקפאון בפרברים.
אבל לא מזמן הונהגה ביפן ריבית שלילית. מכיוון שהשיקול לרכישת בית שווה בערך לשיקול ללקיחת משכנתא תהה המגזין האם באמת ההשפעה חיובית. מכיוון שהריבית גם לפני כן הייתה אפסית דומה שההשפעה קטנטנה אבל חברות נדל״ן שהתראיינו לכתבה טוענות שלקיחת משכנתא הפכה לעניין קל מדי. במקרים רבים מאשרים הבנקים משכנתאות בסכומים של פי עשר מההכנסה השנתית המשפחתית. ייתכן ואלו הם סימנים ראשונים לבועה? סימוכין נוספים לכך מגיעים מהפרסום - כמות הפרסומים לדירות חדשות עלתה מאוד בזמן האחרון והמגזין מסביר גם את העניין הזה בריבית השלילית שמשפיעה על יזמי נדל״ן המקדמים פרוייקטים גדולים. גם בסמינרים והארועים השונים בנושאי נדל״ן ישנה התעוררות - בקורסים שמארגנת חברת הנדל״ן הגדולה ״ניהון זאיטאקו״ חלה עליה של 50% בכמות המשתתפים השנה. איש מכירות מהחברה, שמכר השנה כבר 47 דירות, טען שכולן נקנו במשכנתאות רציניות. הריבית על המשכנתא, שהייתה 2.15% בממוצע שנה שעברה ירדה ל1.78% השנה וקונים משלמים מקדמות מגוחכות של כאלף דולר, מה שאומר שמדובר למעשה במשכנתאות במימון מלא - עוד נורה אדומה מהבהבת.
גורם נוסף שמשפיע הוא מס הירושה ביפן, שהועלה אף הוא בינואר 2015(זהו מס דיפרנציאלי שיכול במקרים של ירושות גדולות לעלות על 50%). בגינו, אנשים מעדיפים להעביר מזומנים בעודם בחיים, וילדיהם, יותר מלהחזיק במזומן הזה, מעדיפים לקנות איתו נדל״ן. גם מספר הרוכשים של דירות קטנות להשקעה עלה וכל אלו מצטרפים לעליה במחירי חומרי הגלם לבנייה. לטענת חוקר בכיר בבנק ההשקעות מיזוהו שמרואיין לכתבה, המחירים צפויים להמשיך ולעלות בשנתיים הקרובות.
אבל יש גם נקודות אור. בניגוד למיתון החריף בדירות למשפחות, דיור למבוגרים ודיור לנשים הם שני שווקים שרחוקים ממיצוי. בתחום המבוגרים הטרנד העכשווי נקרא ״סאקוג׳ו״ (サ高住) שהוא קיצור של המילים ״שירותים״, ״מבוגרים״ ו״יחידות דיור״ : מדובר בקומפלקסים שמותאמים במיוחד לאוכלוסיה מבוגרת וכוללים שירותים שונים הפופולאריים למבוגרים בחבילה. הדירות הללו חייבות בדירוג 1 (הגבוה ביותר) לפי סטנדרט הסיעוד ביפן (要介護認定) מה שאומר שרמת הנגישות שלהם ואמצעי הבטחון והבטיחות בהם מספקות את דרישות הביטוחים השונים. לדירות הללו חדרים מיוחדים למטפלים, אותם יכולים הקשישים גם להשכיר והחוזה מאפשר להם גם להחליף דירה במידה וירצו. קהל היעד השני אליו מכוונים היזמים הוא נשים: מסתבר שהאזורים החביבים על נשים בטוקיו שונים לחלוטין מאלו המועדפים על גברים. למשל, אזור העיר התחתית (Shitamachi) בצפון מזרח העיר שידוע דווקא כאזור של מעמד פועלים הפך פופולארי לנשים בגלל זמינותם של גני הילדים ובתי הספר שם. בנוסף, על פי מחקר שבוצע בידי חברת נדל״ן אחרת, המרחק בין מקום העבודה לבית קטן יותר למשתכנים באזורים הללו ומאפשר לנשים לגדל ילדים ולעבוד במשרות חלקיות שונות.
נדל״ן
(פוסט מיום 10.5.2016)
״במילים שלנו: מה שבא אחרי סקס ואהבה״ היא כותרתה של הרצאה שפתחה את אירועי מצעד הגאווה השבוע בטוקיו. הארוע המרכזי, שסוקר בכתבה המצויינת הזו מהגרסה היפנית של Buzzfeed, כלל שיחה עם שני אמני מנגה מהקהילה: יוקו נאקאמורה וגנגורו טאגאמה. מהשיחה ניתן ללמוד הרבה על קהילת הלהט״ב בטוקיו, וביפן ככלל.
נאקאמורה מתארת את חייה עם שותפתה והילד שלהם בספר ״גם שתי אמהות זה בסדר?״ (『お母さん二人いてもいいかな！？』). היא החליטה באופן מודע עם שותפתה להסתיר את הקשר ביניהן בציבור לפחות עד שילדם יגדל להבין את משמעותו. התגובות והמבטים שקיבלו בחברה היפנית שכנעו אותן שעדיף לנקוט בדרך הזו בכדי לא לפגוע בילדם המשותף.
״המאמץ הגדול שלנו לשמור על פרטיותנו כמשפחה הוא משהו שלא נראה כלפי חוץ. זהו מאמץ מתוכנן, מוקפד ויומיומי. אנו גם מעכבות כל פרסום או עבודה, לפעמים במשך שנים, ולכן מדובר גם בפרטיות שעולה הרבה כסף ״.
נאקאמורה בטוחה שפרטיותם של שותפתה וילדה בטוחה לעת עתה אך לעיתים קרובות מוטחת בה ביקורת על כך שהדרך שבחרה תפגע בבנה.
טאגאמה זכה בפרס משרד התרבות היפני בשנה שעברה על ספר הקומיקס שלו ״בעלו של אחי״ המספר על אב חד הורי שבוחר לגדל את ילדתו עם בן-זוגו של אחיו שנפטר. כאשר אשתו לשעבר מתנגדת למשפחה האלטרנטיבית הזו, הגיבור מגן עליה ובטוח שאינה טובה פחות ממשפחות אחרות.
טאגאמה מסביר כי החברה היפנית מסתכלת על ילדים להורים חד-מיניים כמסכנים, בדומה לסטיגמה ממנה סובלים יתומים. ״בוודאי שחד-הוריות קשורה גם בעוני וקשיים אחרים אבל היחס הזה גובל בחוסר אחריות וצריך להיפסק״, אמר טאגאמה.
״האושר הוא דבר משעמם. אם משמעותו של האושר היא חיים שלווים ורגועים שדבר מיוחד לא קורה בהם זה לא אומר שבעצם לא נרגיש דבר? מי שחושב שאדם שסוטה מהנורמה אינו מאושר בסך הכל רוצה לאשש את הבטחון שלו עצמו בהנחה שבשביל להיות מאושר צריך להיות כמו כולם״.
שני היוצרים המשיכו ודיברו על משמעותה של המהפכה בנישואים חד מיניים ביפן, המדינה הראשונה באסיה בה כמה רבעים בתוך עיר אחת (טוקיו) אישרו הליך ל״תעודת זוגיות״ לזוגות חד מיניים שמאפשרת זכויות זהות לנשואים הטרוסקסואלים. מסתבר, ששני היוצרים לא רואים בהישג הזה משהו משמעותי.
טאגאמה, שחי בזוגיות עם שותפו כבר שלושים שנה, עדיין לא נשוי רשמית. ״גם נישואים,כמו רק לגור ביחד (עם שותפו) לא מבטח נגד פרידה״, אמר בהרצאתו, ״אם לא נשענים אחד על השני ודואגים אחד לשני באמת אי אפשר להמשיך. האיזון בין מה שרציתי לעשות ובין מה שבן זוגי חשב היה עדין ביותר וכל צעד היה מלא בשיקולים. היום אני חושב, בהתבוננות לאחור, שאני באמת מאושר רק מהעובדה שאנחנו עדיין ביחד. דווקא מפני שלא יכולנו להיות נשואים נאלצנו למצוא את המשמעות האמיתית לקשר בינינו, כאשר לא יכולנו להיתלות בשום דבר מלבד מה שהיה ביננו באמת. אנחנו טועים כאשר אנחנו מתעקשים על נישואים כסטנדרט לשוויון בינינו לבין זוגות הטרוסקסואליים. מי בכלל מתחתן בימים אלו? כמובן, מי שרוצה להתחתן צריך שתהיה לו האפשרות, אבל זה מסיט את הדיון מבעיות חמורות בהרבה. צריך למצוא מסגרת לזוגיות בלי נישואים כמו גם לנישואים.״
נאקאמורה הביעה אף היא ביקורת כלפי החוקים החדשים. בעבר, בת זוג קודמת שלה נפטרה והיא חשה על בשרה איך אובדן של בת זוג מתבטא בחיי היומיום לחד-מיניים לעומת אחרים. ״יותר מנישואים, מה שחד-מיניים צריכים הוא בטחון סוציאלי. גם אם מתחתנים, מתישהו נשארים לבד וצריך להבטיח שמי שנשאר לבד יכול לחיות. איכשהו, נישואים נהיו המטרה העליונה של הקהילה, אבל מטרות אחרות מתפספסות. גם לא כולם רוצים להתחתן״.
בהמשך, בראיון בלעדי לבאזפיד, המשיך טאגאמה להדגיש שבעוד להטרוסקסואליות ביפן ייצוגים רבים ואנשים מתבטאים בחופשיות לגבי מערכות היחסים ביניהם - אותה רבגוניות לא אפשרית לזוגות חד-מיניים. הוא סיים בפוטנציאל לשיפור שטמון בפעילותו האמנותית:
״במה שקשור לאהבה אצלי, אני לא יכול להתאפק ומתוודה על הכל בפני הקוראים שלי. ופתאום, ישנם אנשים שמבינים אותי. הם מבינים שהומואים יכולים להיות גם ׳כאלה׳ - וזה מבחינתי, רווח נקי״.
https://www.buzzfeed.com/kazukiwatanabe/nakamura-and-tagame…
אירועי מצעד הגאווה
(פוסט מיום 6.5.2016)
וכעת לעניינים חשובים באמת. רשת הטלוויזיה של אסהי יצאה לחקור תופעה מדאיגה: במסעדות רבות של סושי מסתובב נעלמו הצלוחיות הקטנות שמשמשות לרוטב הסויה. מתוך 366 מסעדות ברחבי יפן שבדקו בחדשות הרשת רק ב-36 עדיין הוגשו צלוחיות שכאלה. הסיבה לטענת בעלי המסעדות היא פטנט למכסה הבקבוק שמזליף את הרוטב באיטיות ומאפשר לתבל את הסושי ישירות וגם כמובן לחסוך. אבל, הלקוחות רחוקים מלהיות מרוצים מהטרנד החדש. רובם טוענים שנוח יותר להשתמש בצלוחיות ויותר מכך, שהצלוחיות הן נדבך חשוב בתרבות האוכל וההגשה היפנית מאז תקופת אדו (1600-1868). לימדו על התעלומה, הסיבות לה ותוצאותיה העגומות בשלוש הדקות הללו - של עיתונות חוקרת צרופה - במיוחד לחג.
תעלומת צלוחית הסויה
(פוסט מיום 4.5.2016)
היום הוא יום חג ביפן: יום זכרון החוקה שמציין את ההכרזה על חוקתה החדשה של יפן ב-1947. חוקתה של יפן נכפתה עליה לאחר מלחמת העולם השניה על ידי ארה״ב ובה מפורסם בעיקר סעיף 9 הפציפיסטי, שאוסר על יפן לקיים צבא או לפתור סכסוכים בינלאומיים באלימות. במהלך השנים ״פורשה״ החוקה בדרכים שונות ובהתאם לנסיבות - בתחילה הורשו היפנים לקיים ״כוחות הגנה״ חמושים ובהמשך, בעיקר בלחץ אמריקני, הורחבו תחומי האחריות הבטחוניים של יפן. דומה שהשנה האחרונה הייתה שנת שיא בעניינים אלו: ראש ממשלת יפן אבה תומך בהשתתפותה של יפן ב״הגנה עצמית קולקטיבית״ - כלומר עזרה לבעלות בריתה של יפן (דרום קוריאה, ארה״ב וטאיוואן) במצב שאחת מהן תותקף.
בנוסף, אבה ידוע בטביעתו את המושג ״פציפיזם פרו-אקטיבי״ (積極的平和主義) - דוקטורינה שמקדמת את התחמשותה של יפן, למטרות הגנה עצמית כמובן. חוקי הבטחון שהעביר אבה בפרלמנט היפני השנה הולידו את אחת מתנועות המחאה המשמעותיות של השנים האחרונות - SEALD, ראשי תיבות של Students Emergency Action for Liberal Democracy. ולבסוף, הסימנית הסינית הייצוגית של השנה (שנבחרת ביפן כל שנה) הייתה הסימנית An安 שפרושה בטחון או שלווה.
הכותרת הראשית היום בעיתון מאיניצ׳י היא על סקר דעת הקהל המצורף בו תוצאות די מפתיעות. כ-52% מהציבור היפני מתנגדים לשינוי החוקה היפנית בעוד ש- 27% תומכים בשינוי החוקה. התוצאות הללו מראות שיותר ויותר יפנים מתרגלים לרעיון של יפן חמושה. בנוסף, מכיוון שכיסי ההתנגדות לשינוי מגיעים יותר מהאוכלוסיה המבוגרת ביפן, סביר שהמגמה הזו תתגבר בשנים הבאות.
במשך 69 שנים לא בוצע שום שינוי, אפילו של פסיק, בחוקה היפנית. באותו זמן, הגרמנים, הצרפתים והאמריקנים ערכו שינויים בחוקות/חוקי היסוד שלהם. למרות שנכפתה על יפן, דומה שיש לחוקה מעמד מקודש כמעט והתמיכה הציבורית בה רחבה. אך אף על פי כן, הקולות שקוראים לשינוי והערכה מחדש של המצב הולכים וגוברים.
יום זכרון החוקה
(פוסט מיום 3.5.2016)
מסתבר שאפשר למכור מוצרי טיפוח לנשים ביפן גם מבלי להראות לרגע פנים נשיות. בסדרת הפרסומות הזו יושב גבר צעיר (השחקן סאיטו טאקומי) בפניו למצלמה כאשר מולו יושבת אישה לא מזוהה (מבוגרת???). בפרק הראשון הוא מגיע באיחור ופתאום שואל ״רגע, שינית משהו? משהו השתנה נכון?״. בפרק השני שעובד על משחק מילים מעניין (הנושא יכול להיות האשה אבל גם הדובר) הוא אומר: ״כן, את מבוגרת (או אני מבוגר), אבל מה זה בעצם אומר?״
, בפרק השלישי סאיטו לוחש בחוסר בטחון: ״מותר לי להניח שהסיבה שנהיית כהיפה בזמן האחרון היא אני?״
הפרסומת היא היא לסדרת מוצרי טיפוח של טאקאנו יורי בשם ״מיראי פיישל״ (טיפול פנים מהעתיד) - גם לגברים אגב.
פינת הפרסומת
(פוסט מיום 1.5.2016)
משך שנים אחת האופציות לשינה זולה ביפן היתה ה״מנגה קיסה״ (漫画喫茶 בית קפה קומיקס) - חללים בצורת קוביה עם מחשבים ואינטרנט, מקלחת משותפת, לאונג׳, וכמובן מדפים עמוסי קומיקס. אבל, הדימוי של בתי הקפה האלו מרחיק לקוחות פוטנציאליים. שוכני מאורות הקומיקס הם לרוב גברים, העיצוב מיושן והאווירה לא משהו. גם ספרים חוץ מקומיקס קשה למצוא. לכן, טרנד גובר ביפן ממקם בתי הארחה בתוך חנויות ספרים. החלו בכך Air B&B ששיתפו פעולה עם ענק חנויות הספרים והמוציא לאור Tsutaya, והכתבה הזו, מהגרסה היפנית של Buzzfeed סוקרת גסט האוס שכזה בשכונת איקבוקורו בשם Book&Bed.
https://www.buzzfeed.com/narumi/book-and-bed?utm_term=.fyXrKN9lbv#.frla4yNJZE
B&B (Book&Bed)
(פוסט מיום 28.4.2016)
תרבות הרשת
(פוסט מיום 2.4.2016)
יפן, או ליתר דיוק הסביבה הווירטואלית היפנית, מכילה טרולי אינטרנט לא מעטים. רובנו חושבים עליהם כאוטקואים (חנונים) חובבי קומיקס ואנימציה, צעירים, תפרנים ולא משכילים שחכמים על אחרים מהצד השני של צג המחשב באיזה קפה אינטרנט טחוב באקיהברה. אבל מחקר חדש באימפרית האינטרנט מרסק לאבק את הסטריאוטיפ של הטרול, או השיימר היפני.
פעילות ״טרולית״ נקראית ביפנית ״אנג׳ו״ (炎上) והיא מאפיין בולט של הרשת ביפן, במיוחד מכיוון שרבים ממשתמשי האינטרנט משתמשים בצורות שונות של אנונימיות ופעילים בסביבות שמאפשרות התנהגות כזו. המחקר הזה, שפורסם בעיתון מאיניצ׳י, נערך על ידי שיניצ׳י ימאגוצ׳י - סטטיסטיקאי מהמחלקה למידענות באוניברסיטת טמגאווה בטוקיו. ימאגוצ׳י מפריד בין שיימינג ״חיובי״ יותר (עבירה על חוקי תנועה למשל), ו״שלילי״ - כמו הבכת ״סאלארי מן״ שנרדם ברכבת. הוא הרכיב מאגר מידע של משתתפים בהטרלות שונות באינטרנט וחילק אותו לפי מאפיינים שונים כמו מגדר, הכנסה והשכלה.
התוצאות: גברים מטרילים יותר, במיוחד כאלו בעלי הכנסה גבוהה ובמיוחד מבוגרים יותר. יש גם סיכוי רב יותר שמישהו שחי עם ילדים באותו בית ישתתף בהטרלות ושיימינג. כלומר: יותר סביר שהמנהל בחליפה שיושב לידכם בטוקיו ברכבת הוא שיימר, מאשר הצעיר הממושקף והשמנמן בקומה הרביעית של חנות הקומיקס באקיהברה. להשכלה אקדמית, מגורים בעיר או נישואין והופכיהם - אין השפעה על השתתפות בהטרלות.
למחקר של ימאגוצ׳י עלולה להיות השפעה לא מבוטלת. רבים מחוקרי תרבות הרשת היפנית סבורים כי עניים וצעירים משתתפים יותר בפעיליות כאלה. לקביעות הללו יש השפעה גדולה ביפן גם על השתתפות (מועילה) בדיונים, פרסום ברשת, שיווק מוצרים שונים ואפילו הדמוקרטיה והחברה האזרחית היפנית. האם הטרולים של פעם פשוט הזדקנו? האם תרבות הרשת ביפן השתנתה?
מסר בצוואר הבקבוק
(פוסט מיום 22.3.2016)
האם פוסט אחד בבלוג אלמוני יכול לשנות את יפן?
ב-15 בפברואר השנה התפרסם דרך שירות הבלוגים האנונימי היפני Hatena פוסט שכותרתו ״לא התקבלתי לפעוטון, יפן תמותי!״. הפוסט היה למעשה התקפת זעם של אם שתכננה לחזור לעבודה לאחר שילדה. כל עובדי מחלקת הגנים של העירייה הבטיחו לה שימצא מעון לילד, היא ובעלה עבדו שניהם במספר משרות וההורים היו רחוקים. על הנייר הייתה לה מועמדות מנצחת אבל בפברואר, החודש הנורא (או הנפלא) בו נקבע כמעט הכל ביפן לגבי השנה הבאה, היא התבשרה שלא עברה. עבודתה התנערה ממנה במהירות וברגע אחד חייה ותוכניותיה השתנו מהקצה אל הקצה.
אין לשער לכמה שיתופים זכה הבלוג. מכיוון שהוא אנונימי תוכן הדברים הועתק והודבק באלפי מקומות. הפוסט המקורי (כנראה) עומד על 50,000. אבל זהו עצם העניין: דבריה של האם היו יכולים היו להיות מיוחסים למאות אלפי ואולי מיליוני אמהות ביפן. קבוצה של 28,000 אמהות שקיבלו השראה מהפוסט הגישו עצומה מפורטת הדורשת מערכת גנים טובה יותר. האופוזיציה בפרלמנט היפני השתמשה בדברים שוב ושוב כדי לנגח את ראש הממשלה אבה, שנאלץ להתייחס לתוכן הפוסט, אפילו שאיש לא לוקח עליו אחריות. נדמה שהאמהות ביפן לא מוכנות להמשיך ולחכות שמצב גני הילדים ישתפר. צוואר הבקבוק המתארך בכניסה לגנים עומד היום על 23,167 תחינות ללא מענה.
הסיבות למצב הביש עם גני הילדים רבות. תרבותית, רבים ביפן עדיין מצפים מאמהות לדאוג לגידול הילדים ולהישאר בבית. גם חוסר הגמישות במקומות העבודה מקשה מאוד על אמהות טריות לשמור על הקריירה. לכל אלו התווספו השבוע נתונים ממשלתיים מביכים על תנאי העבודה בגנים ומעונות היום. מסתבר ששכר ממוצע לגננת הוא 214,200 ין (כ-1880 דולר) בהשוואה לממוצע שכר כללי של 325,600 ין. מעט כסף לעבודה מפרכת. כשנשים לא רוצות להתחתן, ללדת או להיות גננות אין פלא שהילודה בירידה.
המדור הקבוע ״מקדם האקטיביזם הנשי״ (女性活躍推進) במגזין AERA (בתמונה) הקדיש עצמו הפעם לבלוג האנונימי. לטענת הכותבת, מיאמוטו סאורי, המיתוס לפיו המצוקה היא רק בטוקיו לא נכון ורבות מהבקשות בפריפריה נדחות גם הן. נשים אחרות שהתראיינו למיאמוטו טענו שרק בשל התהליך הבירוקרטי המעייף והתובעני הן מוותרות מראש על חזרה לעבודה.רבות מתחילות כבר בזמן ההריון וממלאות טפסי בקשה לפעמים ל-20 גנים ויותר. במקרים רבים מאוד גם בקשותיהם של שני הורים המועסקים במשרה מלאה נדחות.
מאמר המערכת של העיתון אסהי עסק אף הוא בפוסט המדובר וציטט את דבריה של פרופ׳ צ׳יזוקו אוונו - אולי האינטלקטואלית המובילה של הפמיניזם היפני:
״מילים אינן משקפות מציאות אלא יוצרות אותה... אבל האומנם? רק גברים מולידים מילים ורק נשים מולידות חיים? אין סיכוי. נשים יכולות ללדת גם מילים וגם חיים.״
המסר הזה, ללא פנים או שם, נולד באחורי התור והגיע עד לדוכן הפרלמנט, אבל האם מילותיו יצרו להורים ביפן גם מציאות חדשה?
======================
*הקישור לפוסט המקורי:
http://anond.hatelabo.jp/touch/20160215171759
* בתמונה: נשים מפגינות מול בניין הפרלמנט היפני עם השלטים שקוראים: ״גם אני לא התקבלתי לפעוטון!״ קרדיט: Ryota Goto
* תמונה שנייה: המדור מהמגזין AERA
*עדכון קטן: בשלטים שנושאות הנשים בתמונה ניתן לתרגם את המסר כ״זו שלא התקבלה למעון זו אני!״ - כלומר יש פה ייחוס של הדברים האנונימיים לתנועה שלמה - או לקיחת אחריות על הדברים ע״י כולם.
העיתונאי היפני החטוף
(פוסט מיום 20.3.2016)
התוכנית הוותיקה והמוערכת ״עיתונאי מקוף״ של רשת הטלויזיה ניפון טי.וי עסקה היום בתעלומת העיתונאי החטוף יאסודה ג׳ונפיי, חברו של קנג׳י גוטו המנוח, שכזכור נחטף ונרצח בידי דעא״ש.
יאסודה נעדר כבר מה-20 ליוני בשנה שעברה כאשר הפסיק לעדכן את חשבון הטוויטר שלו כששהה בסוריה וכעת התפרסם סרטון שלו, כנראה מהזמן האחרון. בסרטון פונה יאסודה לבני משפחתו ואומר ״אני רוצה לחבק אתכם, אני רוצה לדבר איתכם, אך איני יכול.״ הסברה היא שארגון הטרור ג׳הבת אל-נוסרה חטף את יאסודה אבל אין לכך אימות. הארגון שחרר כבר עיתונאים רבים שחטף תמורת כופר- כך במקרה של העיתונאי האמריקני פיטר קרטיס, עיתונאים שבדים ואזרחיות איטלקיות. אבל לטענת ממשלת יפן לא התקבלה דרישה לכופר בעבור יאסודה.
התעלומה מתגברת לקראת סוף הסרטון ששוחרר לרשת בו יאסודה פונה למדינתו, יפן ואומר:
"When you’re sitting there, wherever you are, in a dark room, suffering with the pain, there’s still no one. No one answering. No one responding. You’re invisible.”
מה פשר המסר הזה? לא ברור, אבל התוכנית, ופעילי רשת שונים ביפן השוו את הציטוט לשורה השייכת לאל פאצ׳ינו בסרט Manglehorn, בו הוא משחק מנעולן שבור לב. זו השורה של פאצ׳ינו בסרט:
"When you're sitting there, wherever you are in a dark room, suffering with the pain, guess what? There's still no one. No one answering the phone. No one responding to the letters you send. You are invisible."
יאסודה הוא עיתונאי מלחמה שסיקר זירות מסוכנות שנים רבות. הוא ידוע בדיווחיו ממלחמת עיראק השניה, מאפגניסטן, מהאביב הערבי ועוד, הוא אפילו נחטף בעבר, באפריל 2004 בעיראק ע״י חוליית טרור ושוחרר כעבור זמן קצר על ידי שוביו, בתיווך הממשלה היפנית. נתפלל שהמזל ישחק לו גם הפעם, היכן ואצל מי שלא יהיה.
=================
בתמונות: 1. יאסודה בווידאו, מתוך התוכנית
2. טבלת סיכום שערכה התוכנית על עיתונאים ששוחררו או שעדיין מוחזקים ע״י ג׳הבת אל נוסרה. בינתיים רק יאסודה ושלושה עיתונאים ספרדים מצויים עדיין בידי הארגון.
חסיד אומות העולם
(פוסט מיום 19.3.2016)
הכתבה הזו בעיתון ״אסהי״ מדווחת כי השנה מספר המבקרים במוזיאון לזכר חסיד אומות העולם צ׳יונה (סמפו) סוגיהרה בעיר יאוצו היה מעל ל-50 אלף איש. זהו המספר הגבוה ביותר מאז שנת הפתיחה של המוזיאון (2000) ויותר מפי שלוש משנה ממוצעת.
סיבות אפשריות לעליה הזו, על פי הכתבה, הן הסרט הפופולארי על חייו של סוגיהרה שיצא השנה, השיפוץ שעבר המוזיאון וכניסת חלק מהמסמכים שבו (כמו רשימת הוויזות מצילות החיים) לקטגורית האוצרות ההיסטוריים הבינלאומיים של אונסק״ו.
הפוטנציאל החתרני של פורנו חדשני
(פוסט מיום 18.3.2016)
נושא שעולה קצת פחות בדיונים על יפן (ומדוע זו שאלה טובה) הוא פורנוגרפיה עכשווית. תעשיית הפורנו היפנית היא החמישית בגודלה בעולם עם יותר מ-30,000 כותרים בשנה, אבל כמו כל תעשיית מדיה מסורתית, הכנסותיה הולכות ונשחקות בגלל האינטרנט. גלובלית, 25 מיליון אתרי פורנו גרמו לקיצוץ של בין 30 ל-50 אחוז בהכנסות השוק האמריקני לדוגמא. אבל השוק היפני טומן בחובו נטייה מסורתית לחדשנות: מאז ומעולם התעשייה היפנית סבלה ממגבלות צנזורה חמורות והחוק היפני אוסר על הקרנת אברי מין. ההגבלה הבסיסית הזו הביאה את היפנים לחפש נישות שיחפו על המגבלות ויספקו לצרכנים, גברים בעיקרם, תוכן מרגש ואפקטיבי. האינטרנט, שחשף את האזרח היפני לתוכן לא מצונזר, היווה כמובן מכה נוספת שעושה שמות בתעשייה היפנית.
המצב הקשה הביא את חברת ההפקות היפנית Soft on Demand לתקצב את היזמית מאקינו ארי בכדי לפנות לקהלים חדשים. במהרה, מאקינו הפכה למוח שמאחורי אחת מחברות ההפקה המצליחות והחדשניות בתחום: Silk Labo. נשים, שנחשבו שוק נישה בעיקר עבור חברות שוליות ונסיוניות, היו המוקד של מאיקנו. היא החלה לבלות לילות כימים במחקרים וראיונות שיעזרו לה ליצור את הסרט הכחול האולטימטיבי המיועד ומשווק לנשים בלבד. מה שנוצר היה ״מועדון תלונות״ בו נשים בעיקר התלוננו על יחסי מין עם גברים שמושפעים מפורנו. נשים אחרות ביקשו סרטים עם כוכבים יפים יותר וצילומים ארוכים שמתמקדים יותר בגבים וכתפיים מאשר בנוזלי גוף.
הברנד החדש של מאקינו יצר את ה״ארומן״: אבטיפוס מדובר של אלילי פורנו נעריים לנשים. כוכבי הפורנו של סילק-לאבו מצייתים לתכתבים של תעשיית האיידולס היפנית - הם צעירים, חלקים, שיערם הצבוע מסורק בקפידה והם לבושים בפשטות אלגנטית. תדמיתם אמורה להיות לא מאיימת, תמימה ומשדרת זמינות בסגנון ״בנו של השכן״.מאקינו הגדירה את הסרטים שלה כטוויסט אירוטי על הדרמות הפופלריות שמשודרות לעקרות בית בשעות אחרי הצהריים. הסרט הראשון שהוציאה: ״בצד השני של העדשה״ היה דרמה אירוטית באורך 120 דקות שכלל שוטים ארוכים של כתפיים וישבנים. הסצינות המרכזיות כללו מין מרגש ואינטימי בין שתי דמויות המתקרבות אחת אל השניה בהדרגתיות לאורך הסיפור. וכמובן, הגברים הפכו לאובייקט של תשוקה נשית במקום להפך. הסרט מכר למעלה מ10,000 עותקים - מספר מדהים לכותר בתעשייה.
בדומה לתעשיית האיידולס היפנית, גם אצל סילק לאב הסרטים הם רק מוצר אחד ממגוון. כוכבי הלייבל מופעים בארועים ומסיבות ואפשר, בסכום לא מבוטל, גם ״לשכור״ אותם לדייט. על כוס יין וארוחה רומנטית הכוכבים מציעים בעיקר אוזן קשבת והתחשבות לזמן קצוב. "הסרטים שלנו מגשימים את רצונן של נשים ליחס אוהב בידי גבר חלומותיהן” אמרה מאקינו בראיון.
אבל האם ״סילק-לאבו״ או התופעה שיצרו באמת אפשרו לנשים ביפן ״להשתחרר״ מכבלי המוסכמות ולהפגין אסרטיביות? או שחרור מיני? חוקרת המגדר אלכסנדרה המבלטון סבורה שלא. המבלטון, שראיינה מאות מהמפיקים וכוכבני הפורנו במסגרת מחקר אקדמי סבורה שהתופעה מאפשרת סוג של אסקפיזם ״בגבולות ידועים וקבועים מראש״. כמו מועדוני האירוח היפנים, ״ארומן״ הם בסך הכל ״סחורה״ או ״משאב״ שנועד לאפשר לנשים לקנות לעצמן עולם אלטרנטיבי שקשוב יותר לצורכיהן. באמצעות מניפולציות ויחסי ציבור, ״סילק לאבו״ ודומיה משאירים את עניין המיניות הנשית ״תחת שליטה״ ונותנים לו ביטוי רק במסגרת הצרה של צרכנות. ואף על פי כן, לטענת המבלטון , גם זו היא סוג של התחלה.
=====================
בקישור: כתבה פופולארית שהפיק הסניף היפני של תאגיד החדשות Vice (כתוביות באנגלית) על ״סילק לאבו״, כולל ראיונות עם הכוכבים ועם מאקינו, ואפילו תיעוד של דייט לדוגמא.
החיים שלך בקפסולה
(פוסט מיום 14.3.2016)
״הכתם האפור של טוקיו נראה כמו גרסה מאיימת של העתיד. לא שלך או שלי, אלא של הילדים שלנו״ - כך כתב סופר המסעות פול ת׳רו על טוקיו וזה גם הסטריאוטיפ שמחזיקים בו רבים מהמבקרים לכאן. מה שמעניין הוא שגם רבים מן היפנים ניסו ליישם את חזון העתיד שלהם על העיר - ושמהחזון הזה נותרו היום רק שרידים של עבר מתפורר.
פרוייקט הקיקסטארטר של הצלם היפני טאקאטה מינאמי, ״1972״, יצא לא מכבר לאחר שגייס למעלה מעשרים אלף דולר להדפסתו. הספר הזה בודק את מצבו העכשווי של ה״נאקאגין קפסול טאוור״- בניין בודד ומתקלף במרכז טוקיו שעומד כמצבה לתנועה המפורסמת ביותר בתולדות הארכיטקטורה היפנית המודרנית - המטבוליזם.
לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה טוקיו שדה חרוך. הפצצות התבערה של האמריקנים לא הותירו כמעט כלום, אבל בשביל קבוצה של ארכיטקטים שהובלה בידי קנזו טאנגה, זו הייתה הזדמנות בכדי לתכנן את עיר העתיד. קנזו וחבריו הסיקו שהעיר החדשה תבוסס על הביולוגיה האנושית. התנועה בה תהיה כמו זרימת הדם הבלתי פוסקת בוורידים ובעורקים. אנשים בה יחיו בחללים קטנים שיהיו ״תאים״, או ״מכונות״ (למעשה ההגדרה ביפנית הייתה ״סייקאצו קיקאי״ 生活機械 - ״מכונה לחיים״). התושב האידיאלי של המגה-מטרופוליס הזו יהיה ״הנווד העירוני״ - שחוזר הביתה רק כדי לישון.
במגדל הקפסולות נאקאגין, שתוכנן על ידי קישו קורוקאווה, חברו של קנזו, היה עמוד בטון מרכזי עליו הורכבו דירות זהות בגודל של 9 מטר רבוע. הדירות יוצרו במפעל וחוברו לעמוד הבטון מתוך מחשבה שתמיד יהיה אפשר לייצר יחידות זהות ולהחליף את הקיימות. קהל היעד היה ״סאלארי-מן״ (עובדי תאגידים שכירים) רווקים.
גורלו של הבניין היום הוא נושא שנוי במחלוקת. מצבן הרעוע של היחידות וקיומו של אסבסט גרמו לדיירים להצביע בעד הריסתו. קורוקאווה הציע להחליף את היחידות הישנות בחדשות אבל אז טענות חדשות עלו בקשר לעמידותו של המבנה לרעידות אדמה. החלטה בעניין עדיין מבוששת לבוא וקורוקאווה כבר לא עימנו. כשביקרתי במבנה לא מזמן הוא היה סגור ומפונה והשומר איים עלי שיקרא למשטרה אם אנסה להיכנס...
ספרו של מינאמי מנסה להראות מה נותר מהחזון של 1972- זה ששימש את יוצרי הקומיקס ״אקירה״ או את מפיקי הסרט ״בלייד ראנר״. מה שחשבו עליו פעם כעתיד נראה כיום כאידאליזם מיושן שקבור בין גורדי השחקים החדשים של רובע שיודומה וחנויות הכלבו של רובע גינזה. גלויה מהעבר. לא שלי ושלך - אלא של ההורים שלנו.
====================
* בקישור - פרוייקט הקיקסטארטר של מינאמי ובו וידאו מרהיב (לחצו על Campaign) עם תמונות עכשוויות של הבניין
https://www.kickstarter.com/…/1972-nakagin-caps…/description
5 שנים לפוקושימה
(פוסט מיום 10.3.2016)
חמש שנים לאסון בפוקושימה והיום, לראשונה, הצליחה קבוצה של 29 עותרים לעכב את הפעלתו מחדש של כור גרעיני בטאקאהאמה שבמחוז פוקוי. חברת החשמל של קנסאי צפויה לערער על ההחלטה אבל צו המניעה שהוציא בית המשפט המחוזי קבע כי החברה אינה עומדת בתקנות הבטיחות שקבעה הממשלה להפעלה מחדש.
הפעילים והעותרים הביעו שמחה גדולה, ותקווה כי צו המניעה הזה ישמש דוגמא למאבקים איזורים אחרים כנגד הפעלה מחודשת של תחנות הכוח הגרעיניות.
בתמונה: העמוד הראשון של העיתון מאיניצ׳י עם תמונת המפגינים
מכונת הסקופים
(פוסט מיום 9.3.2016)
ראיון מיוחד במגזין AERA נערך עם שינטאני מאנאבו - עורך השבועון האלמותי ״שוקן בונשון״ (週刊文春) האחראי על חשיפת רבים מהסקנדלים בהיסטוריה הפוליטית המודרנית של יפן. כיום המגזין מתפקד עם 60 עובדים, מתוכם 40 מועסקים כ״צוות משימה״ המתרכז בעיתונות חוקרת בלבד.
שיניטאני, שנכנס ל״בונשון״ כרכש חדש לפני מספר חודשים נקט באסטרטגיה קצת מלוכלכת בכדי למכור עוד עותקים: בגיליון הראשון שערך הוא בחר כנושא מיוחד את ה״שונגה״- הדפסי עץ פורנוגרפים יפנים מהמאה ה-18,19. בונשון שנחשב כשבועון מכובד יחסית נפל ברגע אחד למעמד של צהובונים זולים ממנו ושיניטאני נאלץ להתנצל ולצאת לחופשה כפויה.
אבל הוא חזר עם אקדחים שלופים: בשבועות הבאים בונשון מיצב עצמו שוב בפסגה עם שורה מדהימה של חשיפות. בין השאר היו שם כוכבת הטלוויזיה בקי (רומן עם גבר נשוי), שר הכלכלה אקירה אמארי (שוחד מקבלן בניה) וחבר הפרלמנט קנסוקה מיאזאקי -איש המשפחה שביקש חופשת לידה לרגל הולדת ילדו ובאותו שבוע בגד באישתו עם דוגמנית בגדי ים...
בונשון מוכר קרוב לחצי מיליון עותקים בשבוע וכעת יותר ויותר אנשים עם מידע רגיש רואים בו כתובת שתתן להם גב במלחמתם נגד הממסד הפוליטי או תעשיית הבידור.
מהי ה״סקופולוגיה״ של השבועון? לפי ימאטאני היא די בסיסית: עבודת שטח, ניתוח מסמכים ומארבים. בעידן של מדיה חברתית, הוא טוען, לפוליטיקאים, אמנים ומפורסמים אחרים יש את הכוח לייצר ולהפיץ תוכן שמתאים להם- לכן, הצורך בעיתונות שמציע ״בונשון״ רק עולה. אבל גם יאמאטאני הופתע מהביקורת שספג בונשון על פרסום הסקופ על בקי. ״לא הכנו את הכתבה במטרה להתסיס או להגביר את השנאה לבקי, וגם לא רצינו לפגוע בעסקיה - המטרה הייתה להראות שמאחורי התדמית החמודה והאהובה שיצרו בשבילה מסתתר בנאדם. בפעם הבאה נצטרך לחשוב יותר גם על מי בדיוק אנחנו עושים כתבה.״
====================
* בתמונה: הראיון עם ימאטאני
*בתמונה השניה: בכל שבוע כתבי בונשון מעלים כ-200 הצעות לכתבות תחקיר. מתוכן 10 הטובות הופכות לתוכן העניינים המוכר שלו
אינסטגרם
(פוסט מיום 4.3.2016)
סלבריטאית האינסטגרם היפנית GENKING הייתה הנושא של כתבה פופולארית ומרתקת בגרסה היפנית של מגזין הטכנולוגיה TechCrunch. היא מגדירה עצמה כ״מולטי-יוצרת, טאלנט ודוגמנית״ וכרגע יש לה 844 אלף עוקבים. היא פתחה חשבון אינסטגרם לפני שנתיים ובהתחלה רק חבריה עקבו אחריה אבל התפנית החלה שהעלתה תמונות שלה עם צבע חדש מהמספרה - במהרה גנקינג הפכה למוקד התעניינות ממשתמשים ברשת: ״איפה המספרה הזו?״, ״איזה לק לציפורניים זה?״, ״נראה טעים! איפה המסעדה?״ וכו׳. לתקשורת היה נוח לצייר את גנקינג כסיפור סינדרלה: נערה ממעמד בינוני-נמוך בפריפריה, שעלתה מהמדיה החברתית לפסגת תעשיית הבידור היפנית.
אבל לפי המאמר של TechCrunch הסיפור שונה. לגנקינג אסטרטגיה סדורה לגבי השימוש באינסטגרם. לדבריה, היא. לעיתים מצלמת 800 תמונות מתוכן היא מעלה לרשת החברתית אחת בלבד. היא מסתובבת עם שני מכשירי אייפון: אחד לצילום ואחד לתאורה או אפקטים אחרים. היא בוחרת בקפידה את המוצרים שהיא מקדמת ותמיד חושבת על הקהל שלה - צעירים בני 15-25 בערך. גנקינג, ששמה האמיתי הוא גנקי טאנאקה עבדה כפקידה באתר Ecommerce לאופנה ולמדה מהצד מה לקוחות מעדיפים. כרגע היא משתדלת לכתוב גם באנגלית ולשווק את מותג האופנה החדש שלה ״גנקינג סטייל״ למדינות מחוץ ליפן.
מנכ״ל פייסבוק ביפן, מנכ״ל ענק השיווק ספטני וחברות נוספות לקחו אותה הרבה יותר ברצינות וערכו פאנל פופולארי עימה בכנס טכנולוגי בפוקואוקה. מסקנותיהם של מובילי התעשייה ומומחים נוספים הן שצעירים בגילאי העשרה והעשרים מאבדים אמון בתעשיית האופנה ובמגזינים המובילים - התפיסה שאינסטגרם ״אמיתי״ ו״אותנטי״ יותר השתרשה ופרסום דרכו אפקטיבי יותר. ״תמיד עקבתי אחרי התוצאות בגוגל למוצרי אופנה ונראה לי שהם לגמרי מהונדסות, אני כבר בכלל לא משתמשת בהן״ אמרה גנקינג לTechCrunch.
בגלל השימוש בסמארטפון וחיפוש ישירות דרך אפליקציית התמונות הפופולארית אפשרויות אחרות כמו גוגל, פורטלים או פרסום מסורתי הופכות לפחות אטרקטיביות במצבים רבים. הרחבת אופציות החיפוש שהכניסה אינטגרם לא מזמן שיפרה מאוד את מצבה ביפן והציפייה עכשיו היא להרחבת האפשרויות בתחום הווידאו, בעיקר באפליקציות צעירות יותר כמו סנאפצ׳ט. גנקינג הסבירה למומחים ולקהל אילו כלים יעזרו לה למכור יותר והשועלים הוותיקים הקשיבו בשקיקה ורשמו בפנקסיהם. רחוק מסינדרלה, נראה שגנקינג מתרגלת במהירות לרעיון של עצמה כיזמית ואשת עסקים היישר מהעיירה טויוהאשי במחוז אייצ׳י, בזכות , ולא בחסדם של נסיכי התקשורת.
=======================
*קישור לכתבה
http://jp.techcrunch.com/2016/03/03/istagram-genking/
* בתמונה - גנקינג חושפת את הקעקוע שלה שכולל כיתוב באנגלית ומה שנראה כמו עברית (אולי ״רוח טובה״?) עד עכשיו לא צלחו הנסיונות לגלות. מישהו יודע?
עונת האלרגיות
(פוסט מיום 2.3.2016)
תחילת מרץ ופס הקול של משיכות האף ברכבת מזכיר שעונת האלרגיות הגיעה. למעשה מסוף פברואר ועד סוף מאי בערך רבים מן היפנים סובלים מאלרגיות שונות, ואלרגיה הפכה לנושא המרכזי בגיליון המיוחד של המגזין AERA הכולל עשרות זוויות שונות על ה״מחלה הלאומית״ ממנה סובלים למעלה מ-60 מיליון איש (כחצי מהאוכלוסיה).
המחלה, לפי הסיקור המרתק של המגזין, מתחילה כבר בילדות. כמות הילדים שסבלו משוק אנאפילקטי (תגובה טראומטית לאלרגיה) עלה פי שלוש בעשר השנים האחרונות. בתי הספר שמעדיפים לא לקחת סיכונים מפרידים ילדים בעלי אלרגיות משאר הכיתה והם אוכלים לבד מקופסת אובנטו. לטיולים הם לא יוצאים בכלל. ידע מוקדם על טיפול באלרגיות או גמישות היו משנים את המצב אבל לטענת אחד העיתונאים לבתי הספר יש ״אלרגיה לאלרגיות״. חברות המזון המספקות את המוצרים לארוחות בית הספר מסרבות, מטעמים כלכליים לערוך שינויים במוצרים (ללא גלוטן, ללא חלב וכו׳) ולכל אלו מתווספים כמובן הורים היסטריים שבטוחים שילדיהם עלולים אפילו למות כתוצאה מאזלת ידם של מוסדות החינוך.
כתבה נוספת בגיליון המיוחד מתייחסת למלכת האלרגיות: קדחת השחת (ביפנית 花粉症). הברוש היפני (שמקורו בכלל בהימליאה) ואבקניו גורמים לרוב היפנים לסבול מדי אביב מנזלת, גירויי בעיניים ועקצוצים שונים. לטיפול כמובן, מתגייסת תעשיית תרופות ענפה שמתפתחת ומציעה מוצרים חדשים כל שנה. השנה מציעה תעשיית התרופות היפנית משאף סטרואידים חדשני לקדחת השחת הדומה למשאף המשומש לאסתמה. ניסויים רפואיים לטענת הכתבה הוכיחו כי בשינויים קלים המשאף מסייע גם לאלרגיות. בנוסף - אנטי היסטמין דור 2 (יש דבר כזה) מעורבב עם תרופה לכיווץ כלי הדם. המפה המצורפת בכתבה מראה את תחזית המשרד להגנת הסביבה היפני לפריחה של הברוש: התחזית קריטית לחולים מכיוון שחלקם מתחילים להזליף טיפות של תמצית מהאבקנים מתחת ללשונם מבעוד מועד כדי להגיע ״מוכנים״ לעונה.
עוד פינה מבדרת מציגה את חמשת התפיסות השגויות הנפוצות לגבי אלרגיה ביפן:
1. אם הבדיקה לאלרגיה חיובית סימן שאי אפשר לאכול את המאכל שהתגלה בבדיקה.
2. סטרואידים עוזרים ״להתמגן״ מאלרגיות
3. יוגורט הוא התרופה הטובה לקדחת השחת
4. אם אוכלים במהלך הריון ביצים וחלב - התינוק יהיה אלרגי
5. אם אתה אלרגי לחתולים - סימן שאתה לא יכול לגור בבית שיש בו חתול.
גורמה של בדידות
(פוסט מיום 25.2.2016)
תכניות אוכל חדשניות הם דווקא דבר שניתן לצפות לו ביפן, בעיקר כאשר כל כך הרבה מהפריים-טיים מוקדש לו. יפן ידועה בזכות פורמטים כמו איירון שף שהצליחו בעולם, וגם בישראל, ובתוכניות ה״ווראיטי״ (תוכניות בידור הכוללות תכנים מגוונים) שמכילות גם הם הרפתקאות קולינריות לא מבוטלות. אבל בשנים האחרונות תוכנית אחת בשם ״גורמה של בדידות״ (孤独のグルメ) זוכה להצלחה גדולה במיוחד ולאחרונה כבר לעונה חמישית. התוכנית מבוססת על קומיקס באותו שם, ומצליחה גם בתצורת סדרת רשת טאיוואנית.
גיבורה של ״גורמה של בדידות״ הוא מר אינוקאשירה גורו, איש מכירות מעונב של חברת רהיטים. מר אינוקאשירה הוא דמות של משוטט, תועה אנה ואנה ברחבי הכרך ונקלע למצבים שכל-כך הרבה יפנים מכירים: לקוחות לוחצים, בוסים תובעניים וכמובן, בדידות איומה ותשוקה לחום, חברות או משפחתיות. בכל פרק עוברת על מר אינוקאשירה מערבולת רגשות מסוג אחר, שמתנגשת בפתאומיות עם השד הבלתי מאולף שלו - הרעב. תאבונו לא צפוי, וגם לא יודע גבולות, אבל חשוב מכך, הוא הדבר האמיתי היחיד בחייו. בהתאם לכך, העלילה הבדיונית של ״גורמה של בדידות״ הופכת לממשית בדיוק עם הסימן המוסכם על כולם: מר אינוקאשירה אובד במחשבות על חייו בו בזמן שהוא תועה בסמטאותיה של שכונה טוקיואית... לפתע, שאון העיר הופך לדממה דקה וקלוז-אפ על פניו מוביל אל משפט ההיכר שלו - ״משום מה, פתאום, נעשיתי רעב״. זה הכל.
בשלב הבא נכנס מר אינוקאשירה למסעדה רנדומלית - אבל אמיתית לחלוטין. תחושות הבטן שלו מביאות אותו לבחור בחירה מקורית ומסעירה מהתפריט ובו בזמן הוא מנתח במחשבותיו (שמסופרות בקול כמובן) את היחסים בין נפשו לקיבתו. אינוקאשירה הוא משורר כשזה נוגע לאוכל - אבל אף אחד, חוץ ממנו (ומהצופים כמובן), לא יודע על הכשרון המבוזבז.
באופן טבעי ״גורמה של בדידות״ מעלה על המפה מסעדות אותנטיות ומיוחדות מטוקיו ובכך מפרסמת אותן והופכת אותן לאתרי עליה לרגל. הבחירות מבוססת (ככל הנראה) על טעמו האישי של כותב הסדרה מאסאיוקי קוסומי. בסוף כל פרק, מבקר קוסומי בעצמו שוב במסעדה (בקטע דוקומנטרי של ״מאחורי הסיפור״) ומסביר מדוע בחר אותה ואיך היא מתאימה לגיבורי הסיפור שלו - שכעת כבר נראים מוחשיים ואמיתיים יותר. מלבד קומיקס וסדרת דרמה - יצאו לאור ביפן גם מדריכי סיורי אוכל בעקבות הסדרה, קבצי הרחבה על המסעדות השונות וכתבות רבות בתקשורת.
“גורמה של בדידות״ מראה שוב שאנטי-גיבורים, בדידות וערים גדולות הם החומרים שמדברים לקהלים גדולים ביפן. הסדרה ממוקדת בטוקיו בכוונה ושואפת להדגים את העושר התרבותי, והגסטרונומי שהעיר מציעה כאפשרות של תרפיה (או שמא בריחה?) להמוני העובדים האורבנים הרווקים והמותשים. סוד ההצלחה שלה, כמו בסדרות יפניות אחרות שהגיעו מעולם הקומיקס, הוא בזרקור שהיא מכוונת אל דמותו של הסאלארי-מן המובס: איש העסקים הקשוח והמצליחן של פעם שהפך לרגשן בעל טעם וסגנון - בלי שכמעט הרגשנו.
============================
*בווידאו תחילתו של פרק אחד בסדרה המתרחש כולו בשכונת אייפוקו בדרום מערב טוקיו. 58 שניות לתוך הסרטון תוכלו לצפות בנעימת הפתיחה המפורסמת של הסדרה המתבססת על סצנות מהקומיקס המקורי. הקריינות ברקע מדקלמת את ה״אני מאמין״ המפורסם של גורו סאן, מתומצת לפסקה אחת:
״בכל חברה ובכל זמן, כשמישהו משביע רעבונו בהנאה, הוא הופך לרגע קט לאנוכי וחופשי. האכילה נעשית בהסח הדעת, אינה מפריעה לאיש ומובנת מאליה. אבל דווקא בשל כך היא מעניקה שוויון לאדם המודרני ומספקת לו, אולי, את הנחמה האולטימטיבית.״
הונאת ״זה אני״
(פוסט מיום 23.2.2016)
רמייה וסחיטה של קשישים הם מהפשעים הנפוצים איתם מתמודדת כיום יפן. אחד הז׳אנרים הנפוצים בפשיעה הזו היא הונאת ״זה אני״ (ביפנית オレオレ詐欺) - מדובר באלפי דרכים מתוחכמות להתקשר לקשישים, להזדהות בתור הבן או הבת (״אמא זה אני! זה אני!״) ובשלב הבא לשכנע אותם שנקלעת למצב דחוף וסכום כסף X חייב להיות מועבר לחשבון Y מהר כדי לעזור. השנה, על פי פרסומי הממשלה, נזקי הונאות״ זה אני״ מוערכים בלמעלה מחצי מיליארד דולר.
הונאות ״זה אני״ מתגברות ומשתכללות, בין השאר משום שביפן עדיין העברות בנקאיות (ולא כרטיסי אשראי למשל) הם דרך התשלום הנפוצה. השנה גם התפרסם כי יותר מעשרה מיליון תושבים יפנים חצו את גיל שמונים.
אבל סיבה נוספת, ואולי חשובה יותר, היא התמוססות הקשר עם ההורים. במצב רגיל, הילדים עסוקים בעיר הגדולה בעבודתם וההורים מנותקים ובודדים בפריפריה. הם לא רוצים להפוך לנטל וגם מתביישים להציק לילדיהם עם דאגות ״ארציות״. לכן, ממשלת יפן החלה השבוע בקמפיין המגלגל את האחריות לילדים. בפרסומת המרגשת המצורפת מתקשרת אמא יפנית להודיע לבנה שרומתה והוא מצידו כועס עליה - האמא המבוישת לוחשת בקושי ״חשבתי שזה יעזור לך״, מה שמעמיד את הבן במקומו. הסלוגן של הקמפיין הוא ״מי שיעצור את הונאות ״זה אני״ - זה אני״. בחלקה השני של הפרסומת כבר מתקשר הבן לאימו סתם כך כשיש לו רגע פנוי ביום העבודה. קשר יום יומי עם ההורים, טוענת הממשלה היפנית, יקטין בהכרח את כמות הנפגעים.
הסרטון המלודרמטי שמלווה את הקמפיין ריגש מיליוני יפנים וזכה לעשרות אלפי שיתופים עד כה. צפו ובכו.
שחה! דג רקק!
(פוסט מיום 10.2.2016)
ממש לא מזמן נחשפו צופים בישראל לתלם הנוקשה של רוב העובדים ביפן דרך סדרת כתבות שנעשתה בערוץ 2. למרות שהמראיינים התפעלו משעות העבודה הארוכות ותחושת המחויבות והגאווה המקצועית - התשוקה לתנאים הוגנים, חופש ועולם דמיון עשיר תמיד התקיימו ביפן לצד הנחישות והחריצות. לכן, ראינו לנכון לספר לכם את סיפורו של השיר המצליח ביותר בהיסטוריה של המוסיקה הפופולארית ביפן.
המצעד היפני, שנקרא אוריקון, הוא המקבילה של הבילבורד באמריקה או המצעדים של תחנות הרדיו בעבר בישראל. השיר שהגיע למקום הראשון במצעד הראשון שנערך בדצמבר 1975 היה ״אויוגה טאייאקי-קון״ (שחה! טאייאקי קטן). שר את השיר זמר הפולק מאסאטו שימון ובמקור הוא הוקלט לטובת תוכנית ילדים ברשת הטלוויזיה פוג׳י. בהפתעה גמורה, השיר זינק לראש המצעד ושהה שם 11 שבועות. לבסוף, הפך ״טאיאקי קון״ לסינגל הנמכר בהיסטוריה היפנית עם יותר מ4.5 מיליון עותקים. למרות שהשיר שווק כשיר ילדים תמים לכאורה מילותיו היו מטאפוריות למלחמה היומיומית של האזרח הקטן במכבש הלחצים של המערכת הכלכלית. המנון מעמד הפועלים הזה נגע עמוקות ברגשותיהם של היפנים.
טאייאקי הוא קינוח יפני שמזכיר וואפל בלגי או פנקייק ממולא, בצורת דג. מכינים אותו בתבנית שמוחצת את הבצק על גבי מילוי שבמקור עשוי משעועית אדומה מתוקה (כיום יש מילויים רבים). בשיר, מחליט אחד מדגי הפנקייק הקטנים שנמאס לו להימחץ כל יום אל תוך התבנית הלוהטת. הוא מתעמת עם הבוס שלו ובורח אל הים. בתחילה, אופוריה שוטפת אותו, האלמוגים מנופפים לו לשלום, ספינה טרופה הופכת לביתו החדש והוא מרגיש חופשי ומאושר. אבל במהרה כמובן, טאיאקי שלנו נהיה רעב, המים המלוחים חודרים אל שכבות הבצק שלו ועושים אותו כבד - ולדאבונו כל חיפושיו אחרי אוכל עולים בתוהו. לבסוף הוא רואה תולעת קטנה ונועץ את שיניו בה, אבל כמו שניחשתם, התולעת נחה על פני קרס של חכה. טאייאקי משתולל, אבל הוא לא מצליח להשתחרר. על החוף, שולה אותו הדייג המופתע שאוכל אותו בתאבון.
כדי להוסיף אירוניה על סארקזם, מאסאטו שימון קיבל על הקלטת ״טאייאקי-קון״ כ-50,000 ין (במונחים של אז בערך 200 דולר), כיוון שגם הוא, כמו נושא השיר שלו, היה רק בורג במכונה המשומנת ביותר של עולם הבידור היפני. מאז, חוזר השיר אל המצעד כמעט בכל פעם שמגיע משבר כלכלי. בפעם האחרונה, גרסת כיסוי לשיר הגיעה למקום ה-22 במצעד של מרץ 2008 - בשיאו של המשבר הסאב-פריים.
אבל צפון קוריאה!
(פוסט מיום 9.2.2016)
אקטיביסט יפני שיתף את התמונה הבאה המשווה את כותרות העיתונים אסהי (לאומי) וטוקיו שימבון (מקומי) במהדורת הערב שלהם.
היפנים תחת מתקפה כלכלית - ערכו של הין ירד בכמעט 40% בארבע השנים האחרונות, המע״מ עלה מחמישה לשמונה אחוז ועל פי הכותרת מהיום זו השנה הרביעית ברציפות שהשכר הריאלי ביפן בירידה. ניסוי הטילים של קוריאה הצפונית הסיט את הדיון משחיקת השכר, ואסהי משחק במשחק הלאומי של פאניקה כלפי חוץ. לעומתו טוקיו שימבון, שחרד פחות מהקהל הלאומי, החליף את סדר העדיפויות - קודם כל השכר, בגדול, ואחר-כך ניסוי הטילים בכותרת משנית.
טוקיו שימבון קטן מאסהי פי עשר, אבל זכה בשנים האחרונות לשבחים על הדיווח שלו על האסון בפוקושימה ונושאים חברתיים נוספים.
אלימות בין בני זוג
(פוסט מיום 8.2.2016)
אלימות בין בני זוג היא נושא שנדון רבות בתקשורת היפנית. מכיוון שרבים מן הזוגות, ובמיוחד הצעירים, אינם נשואים המילה שהפכה לפופולרית בהקשר הזה היא דייט די.וי (デートDV) - אלימות בין זוגות. כתבה פופולארית בעיתון מאיניצ׳י השבוע הביאה סקר על אלימות בין בני זוג שנערך בין תלמידי חטיבת ביניים ותיכון באזור העיר אוסקה. תוצאות הסקר עלולות להפתיע:
כשלושים אחוזים מהגברים ענו שחוו אלימות *פיזית* מבנות זוגם. אצל הנשים פחות מחצי (12%) ענו שחוו אלימות פיזית. גם באלימות מילולית הובילו הנשים שלטענת הגברים התעללו בהן על בסיס משקלם או שסתם קיללו אותם. סוג האלימות המוביל בקרב הנשים המתלוננות הוא אלימות מינית (17%).
למדיה חברתית גם תפקיד חשוב: גם אצל הגברים וגם אצל הנשים אחד מסוגי האלימות היה הדרישה לבדוק את ההודעות בליין (הוואטסאפ של היפנים) באופן בלתי פוסק. נשים העידו גם כי בני הזוג שלהם מכריחים אותן למחוק את כל הגברים מרשימת אנשי הקשר שלהן.
דבר אחרון שבלט בסקר הוא הפוטנציאל להתלונן. מסתבר שסביר פחות שגברים יתעמתו עם בנות זוגם לגבי האלימות שהן מפעילות עליהם (24% לא יתלוננו). רובם טענו ש״גברים צריכים להפגין איפוק״ או שהם מפחדים שהדבר יוביל לפרידה. לעומתם, 17% מהנשים לא יתעמתו עם בני זוגם. סיבה חוזרת שהדגישו החוקרים היא חששן של הנשים מכך שבני זוגם יפרסמו תמונות חושפניות שלהם (מה שנקרא ״פורנו נקמה״).
http://headlines.yahoo.co.jp/hl?a=20160207-00000059-mai-soci
טוקיו-תל אביב
(פוסט מיום 3.2.2016)
השבוע בפוג׳י TV, סדרת כתבות מיוחדת: ישראל ויפן, האימפריה השוקעת מאסיה מול אומת הסטארטאפ מהמזרח התיכון!
הצוות המיוחד שלנו חדר אל בתיהם, משרדיהם ולבבותיהם של הישראלים כדי לגלות מה הופך אותם לעשירים ומאושרים כל-כך בזמן שאנו מדשדשים ללא פתרון באופק. צפו בתוכנית כדי לגלות!
מדוע הישראלים מאושרים כל כך?
דכאון ושעור התאבדויות גבוה הם מנת חלקינו אולם הישראלים מעידים על עצמם שהם מאושרים. מה הסיבה? נצלול אל המשפחתיות הישראלית, אל תרבות הפנאי העשירה, בתי הקפה והגמישות המחשבתית. ישראל, המדינה שאפשר להביא בה את הילדים לעבודה!
מדוע הישראלים בריאים וחזקים?
פטור ממע״מ על ירקות ומחירים זולים לאוכל טרי מהשדה מביאים לנפש בריאה בגוף בריא! נביא צילומים מסופרמרקטים מתפקעים מירקות ופירות טריים במחירי רצפה! למה תעשיית התוספות המלאכותיות ביפן פורחת בעוד הישראלים מקבלים את הדבר האמיתי? כמה תעלה ארוחת בוקר ישראלית שווה לכל נפש ביפן? המחיר הגבוה של חיים בריאים ביפן לעומת ישראל.
העובד הישראלי
הגישה החברית, או ״בגובה העיניים״ כמו שקוראים לזה כאן, מביאה למקומות עבודה מגוונים בהם נשים וגברים משלל רקעים תרבותיים עובדים כתף אל כתף. העובדים הישראלים עובדים גם מהבית, ואפילו מחוף הים! חופשות ארוכות וחגים עושים את העובד הישראלי לנינוח ושבע. ועוד, איך אפשר להצליח אפילו שמותר להתווכח עם הבוס? ״חשיבה מחוץ לקופסה״, אתגור סמכות ורוח יזמית של ״עשה זאת בעצמך״ הם העקרונות המנחים את העובד הישראלי. כיצד אתם רואים את ה״סאלארי מן״ שלנו משתלב? :)
סטארטאפ ניישן
חברות ישראליות רבות נמכרות במאות מיליוני דולרים בזמן שמשלם המיסים היפני מחלץ תאגידי ענק גוססים בסכומים גבוהים יותר! נכיר את המילה הישראלית ״אקזיט״ שלקוחה מאנגלית (כמובן!). מדוע הישראלים מעדיפים לפתח עסק ואז למכור אותו ולהתחיל אחר? למה אין לישראל ״סוני״ או ״שארפ״ אבל יש לה מיליון חברות אחרות שלא שמעתם עליהן? מסורת של ״הרסנות יצירתית״, איך זה ייתכן???
מדוע הישראלים מדברים אנגלית?
ישראל במזרח התיכון, ערש התרבות הערבית והעברית. מדוע, אם כך, האנגלית שלהם קולחת? סרטים ותוכניות אמריקניות ללא דיבוב, ראש ממשלה שבקיא בהלכותיה של וושינגטון ושלוחות ישראליות בעמק הסיליקון. מדוע סטנדאפיסט אמריקני בשם סיינפלד (מי זה?) ממלא פה אולמות? ואיך זה שהישראלים מבינים את הבדיחות? נערוך מבחן פתע לטאנאקה שלנו מול ישראלי רנדומלי. יהיה קטעים!
הצעירים הישראלים
לישראלים שירות צבאי חובה המוביל לתחושת אחריות ובגרות מגיל מוקדם. נצפה בילדים בני 18 מתפעלים מטוסי קרב ומצפינים חומרים מסווגים בזמן שביפן מקביליהם מתווכחים על אנימציה בפורומים אנונימים. מבסיס בפרברי העיר תדווח ימאטאני מיקי על נשים אסרטיביות עם נשק אוטומטי. מדוע רק אנחנו אוכלים מתקפות סייבר מהסינים? יאמאדה וסאטו ישהו בדירת משוחררים טריים בתל-אביב (״הטוקיו של ישראל״) כדי להתרשם מצעירים שעובדים, לומדים וחיים יחדיו. איך זה שהסטודנט הישראלי גר מחוץ לבית וצובר נסיון בעבודה? מדוע הצעירים שלנו גרים עם ההורים עד גילאי ה-40? וגם, נבקר בשיעור לדוגמא באוניברסיטה ישראלית: הפתעה! אפשר לא להסכים אפילו עם פרופסור!!!
פערים
במדד הג׳יני המודד אי-שיוויון מדורגת מדינתנו במקום נמוך מישראל (70 לעומת 68). איך זה קרה לנו? ממדינת רווחה עם מעמד ביניים של 100 מיליון לאחוזי עוני מזעזעים, הפרטה פרועה והסכמי סחר מפלים. איך הפקרנו את הזקנים, הילדים והפריפריה. והמצב בישראל? כמעט אותו דבר! בעסה אטומית!
שיוויון מגדרי
הכותרת עלולה להטעות, אבל הנוף המוסדי בישראל נראה לנו קצת שונה. עם נגידת בנק מרכזי, מנכל״ית בנק גדול, שרת משפטים ותרבות ננסה להבין את נשות ישראל החזקות. לא עוד מזכירות שמגישות תה ירוק! וגם, כיצד מצליחות הנשים הישראליות לשלב ילדים וקריירה באבחה אחת! נדבר עם יומיקו שלנו, שנאלצה לפנות את משרת המגישה המהנהנת כאשר הודיעה על חתונתה.
דיור
מדוע הישראלים גרים בדירות מרווחות כל כך? ולמה רבים מהם שואפים לקנות דירה? משוק של שוכרים לשוק של רוכשים. למה עלינו לשלם סכומי עתק למתווכים, חברות ניקיון, חברות ערבות וביטוחים שונים בעוד הישראלים פשוט שוכרים ישירות מבעל הבית? להיכנס לדירה חדשה עם שני צ׳קים ולא להאמין. וגם, במרחק 20 דקות נסיעה ברכבת ממרכז תל אביב, דירות בחצי מחיר מדירות של שעה נסיעה מטוקיו סטיישן!
ולסיום, אתנחתא מנחמת:
פקקים, לכלוך ודחיפות. התחבורה הציבורית היפנית ומה אנחנו כן יכולים ללמד את הישראלים! תאכלו אבק!
(כל הנאמר בפוסט הוא סאטירי ואין בו כדי לשקף את המציאות בישראל או יפן)
קצת על שחיתות
(פוסט מיום 1.2.2016)
רוב החדשות בעיתונים ובתוכניות הפרשנויות הפוליטיות בטלוויזיה היפנית השבוע היו קשורות להתפטרותו של שר הכלכלה אקירה אמארי, האדריכל של התוכנית הכלכלית הגרנדיוזית שקיבלה את השם ״אבהנומיקס״. מסתבר שלאורך שנים קיבל אמארי ״תרומות״ פוליטיות מקבלן בנייה גדול בטוקיו. בצירוף מקרים מעניין, באותו זמן בערך נערכה ממש אותה חברת בנייה לתחרות במכרז מול ״סוכנות התחייה העירונית״ שהיא הדיור הציבורי, או אם תרצו ״עמידר״ היפני.
אמארי טען שדיווח על הסכומים באופן שקוף ולפי הנוהל אבל את חלקם העביר למזכירתו ופקד עליה לדווח (נשמע מוכר?). בפוקס, שוב, יצא שהמזכירה (נקרא לה שולה לצורך העניין) לא דיווחה על כ-30 אלף דולר וגם הוזמנה לארוחות יוקרה ופינוקים אחרים מטעם הקבלן. אמארי טוען כי לא ידע על כך אבל זו אחריותו ולכן הוא מתפטר.
התפטרותו של אמארי הייתה יכולה להיות סתם עצובה, אבל היא טראגית, מכיוון שהוא השר השישי שמתפטר בתוך קצת יותר משנה בשל האשמות בשוחד, נפוטיזם או מעילה. העיתון מאיניצ׳י סיכם בעבור הקוראים את שרשרת השחיתויות של הקבינט בטבלה. הנה הסיכום (שימו לב לתמונות הלא מחמיאות של השרים, מאיניצ׳י לא מת על אבה):
1. יוקו אובוצ׳י (שרת המסחר והתעשייה)- לא דיווחה כראוי על כספי תרומות מעמותה פוליטית שתמכה בה
2. מידורי מאצושימה (שרת המשפטים) - חילקה מתנות לבוחרים (מניפות עם תמונתה) כחלק ממסע הבחירות שלה. מתנות לבוחרים אסורות על פי חוקי הבחירות ביפן.
3. אקינורי אטו (שר ההגנה) - לא דיווח כראוי על תרומות שהועברו ישירות למשרדו. טען שזו טעות של המזכירה.
4. קויה נישיקאווה (שר החקלאות)- סניף במפלגתו שתוקצב מהמדינה לפי חוק מימון מפלגות קיבל גם תרומות אסורות מעסקים. ״לא משנה כמה אסביר, מי שלא רוצה להבין לא יבין״ אמר והתפטר.
5. האקובון שימומורה (שר החינוך והמדע) - התפטר משום שלקח אחריות על מחדל האצטדיון האולימפי למשחקי טוקיו 2020 (בזבוז מיליארדים על תוכנית שנגנזה לבסוף). ״אני מתנצל על כל הצער שגרמתי לאזרחים רבים״ אמר.
180 קילוגרם של אהבה טהורה
(פוסט מיום 25.1.2016)
כבר עשר שנים שהיפנים מחכים לאלוף סומו משלהם ואתמול זה קרה. קוטושוגיקו, המתאבק היפני ניצח באליפות הגביע הקיסרי והפך ליוקוזונה (אלוף סומו) הראשון מזה 10 שנים שנולד ביפן.
ענף הסומו ידע תהפוכות רבות בשנים האחרונות: סקנדל של מכירת קרבות, הימורים בלתי חוקיים של מתאבקים על משחקי בייסבול, התנהגות לא הולמת של אלופים שיכורים ואלימים וכו׳. הצופים הפסיקו לבוא ואיגוד הסומו עשה חשבון נפש. קצת מזכיר את הNBA של שנות ה-70 לפני דיוויד שטרן וג׳ורדן. בנוסף על כל אלו שלושה אלופים ממונגוליה: האקוהו , האראמאפוג׳י ואסאשוריו (אלו שמות יפנים כי בשביל להתחרות מקצוענית חייבים המתאבקים להתאזרח ולאמץ שמות יפנים) שלטו לחלוטין בענף. היה שם אפילו אלוף אסטוני אחד - בארוטו.
מאמר המערכת של העיתון ״אסהי״, שנקרא גם ״קול העם״ הוקדש לקוטושוגיקו, אבל פתח במילותיו של המשורר היפני קיטאהרה האקושו שחיבר את שיר העם ״פצ׳קה״ (תנור עצים או אח). היפנים שאלו את תנור האבן הרוסי הזה ממנצ׳וריה, בתחילת המאה ה-20, כשקיטאהרה כתב וביפן עוד בערה דמוקרטיה ותקוה. מסופר עליו שבגיל 16 ביתו עלה באש עם כל שיריו, אבל הוא עדיין שמר מקום חם בלב לרגעים האינטימיים בסלון ביתו הכפרי. אתמול, עם השלג בחלון ושיר העם הזה, השתלבו החדשות לרגע מרגש אחד ותמונה של משפחה: זו של אמו, אביו וסבו המת של קוטושוגיקו שתמונתו הובאה לכל חגיגת נצחון. האח, טוען המאמר, הייתה הטלוויזיה, הערוץ היה זה הממלכתי, והמשפחה, הייתה העם היפני, שהחזירה את הבייבי שלה לחיקה.
נסיים את המלודרמה הדביקה בתרגום מהיר וחובבני של שיר העם של קיטאהרה:
(*האזינו לשיר בקישורים למטה)
״בחיק האח המבוערת
השלג יורד
כשעולות הלהבות, סיפור נספרה
על היו היו פעם
הבעירו! אח
בחיק האח המבוערת
השלג יורד
כשעולות הלהבות, בחוץ שם קר
ערמון ועוד ערמון
קוראת אלינו, אח
בחיק האח המבוערת
השלג יורד
כשעולות הלהבות, יגיע האביב
עוד רגע קט, ענף
נוסיף לך, אח
בחיק האח המבוערת
השלג יורד
כשעולות הלהבות, מי זה שם מגיע?
עוד אורח
משמח, אח
בחיק האח המבוערת
השלג יורד
כשעולות הלהבות, סיפור נספרה
הגיצים מתנפצים
דועכת , אח
========================
*בווידאו: הקרב האחרון של קוטושוגיקו כפי ששודר ברשות השידור היפנית NHK בשידור ישיר. בסיומו מתקשה המתאבק לעצור את דמעותיו ואביו עם תמונת סבו בקהל פורץ אף הוא בבכי.
http://youtu.be/gVIstH2khiE
* למנת יתר של נוסטלגיה: ״פצ׳קה״ - שיר העם בביצוע של כוכבת הענק של שנות השישים ביפן - צ׳יאקו באישו.
https://www.youtube.com/watch?v=7KGXyjb7c30
*מאמר המערכת של אסהי (יפנית)
http://www.asahi.com/articles/DA3S12176434.html…
סבי, היאקוזה
(פוסט מיום 18.1.2016)
יפן ידועה כאחת המדינות הבטוחות בעולם עם אחוזי פשיעה נמוכים עד לא קיימים, הגבלות חמורות ביותר על נשיאת נשק ורחובות בטוחים. ב-2015 נפלו שיעורי הפשע ביפן לרמתם הנמוכה ביותר בהיסטוריה מאז תום מלה״ע השנייה. רוב הפרשנים מייחסים את הצלחתה של יפן בנושא לפריסה הרחבה של תחנות משטרה, לרשת מצלמות המעקב, לחוקים המחמירים, וגם לפשע המאורגן שלמראית עין שומר על הסדר.
אבל התוכנית ״יפן מזווית הראייה של העיתונאי הזר״ (gaikokujin kisha kara mita Nihon) המשודרת ברשת הטלויזיה פוג׳י, דנה השבוע בנתונים החדשים של פשיעת מבוגרים. מסתבר, כי כמעט 20 אחוז מהפשיעה הפלילית ביפן מבוצעת בידי גילאי 65 ומעלה. רוב העיתונאים בתוכנית הסבירו את הנתונים בכך שבביפן למעלה מרבע מהאוכלוסיה פנסיונרית או בכך שאחוזי הפשיעה בקרב מבוגרים קשים יותר לתיקון בזמן שאצל הצעירים חל שיפור.
לעומת התקשורת, הספר המרתק ״בשביל 2 ין לכלא, בשביל 5 מיליארד מאסר על תנאי״ מציג תמונה שונה וביקורת
קשה על המדיניות היפנית למניעת פשיעה. מחבר הספר, הקרימינולוג האמאי קואיצ׳י, שירת ברשות בתי הסוהר היפנית וראה את בתי הכלא מזדקנים לנגד עיניו. למרות התנאים הקשים, טוען האמאי, בתי הכלא מציעים לאסירים חברה שיוויונית לחלוטין. האסירים מתחרים ביניהם והטובים מקבלים תגמולים ופרסים שונים. לבסוף, שכבת ה״אליטה״ של האסירים זוכה לכבוד ומצטיינת בתחומים שונים. כאשר יוצאים האסירים לחופשי, הם כמובן לא זוכים לשום רשת של תמיכה, ואף להתעלמות מוחלטת מהחברה היפנית ככלל שקבעה לעצמה, בדומה לניו-יורק בזמנו, מדיניות של ״אפס סובלנות״ לפשיעה. בצר להם, מבצעים המשוחררים הטריים פשעים קטנים כדי לחזור לכלא ולחיים שנותנים להם לפחות ערך וכבוד עצמי.
האמאי בדק ומצא שאין כמעט התאמה בין מספר המורשעים בפשעים חמורים לתפוסת בתי הכלא. הוא מראה כיצד פשעים חמורים מקבלים עונשים קלים ופשעים קטנים וחוזרים מאסרים ממושכים. הוא מתריע כי הקשחת החוקים או החמרת המעקב הבלתי פוסק אחרי האזרח לא יעזרו, ובינתיים האנשים הלא נכונים נמצאים בכלא.
עוד טוען האמאי כי סטטיסטית, הרוצחים המסוכנים ביותר הם קרובי משפחה של הקורבנות והתקשורת שמונעת על ידי הרייטינג מעדיפה להתמקד בפשעים נדירים ובעיקר בסיפורים של ״הקשחת החוק״ (ביפן יש תמיכה ציבורית רחבה להחמרה עם פושעים ולעונש מוות). הבעיה היא לא בפשיעה החמורה, אלא בפשיעה חוזרת, הוא מסיק. בתי הכלא מלאים בזקנים, עניים וחולי נפש וזה בגלל שאנחנו היפנים, כחברה, לא השכלנו לאפשר להם להשתקם.
=======================
*בתמונות: ספרו של האמאי והסטטיסטיקות שהוקרנו בתוכנית הטלוויזיה של רשת פוג׳י: ב2014 כ-47,252 תיקים לפנסיונרים , בגרף התחתון פשיעת מבוגרים ביפן (18.8%) לעומת קוריאה, גרמניה ושוודיה (כ4 עד 5 אחוז) או ארה״ב (קרוב לאפס).
*בקישור: כתבה מהעיתון אסהי על החמרת הפשיעה בקרב מבוגרים, שלא מתייחסת לטיעוניו של האמאי...
http://www.asahi.com/sp/articles/ASHCD6VF2HCDUTIL04B.html
המדריך למהפיכה
(פוסט מיום 15.1.2016)
קשה. קשה להתעלם מההיסטריה של אמצעי התקשורת של יפן כשהם מדווחים על ההיסטוריה של השואו-ביזנס פה, שעומדת להשתנות לבלי הכר עכשיו כש-SMAP אינם עימנו עוד. יותר מכך קשה להסביר מדוע התפרקות SMAP חשובה לקורא ישראלי, שתמיד חשב שפופ יפני, וטלוויזית פריים טיים יפנית הם המשקע בתחתית פח הזבל של חנות סוכריות. והכי קשה למי שכותב את הפוסט הזה, לתת את הכבוד הראוי לחמישה גברים בגיל המעבר שכבר 28 שנה מפזזים בתוכניות האירוח היפניות, בפרסומות ובשלטי החוצות - תמיד לבושים בצורה צעקנית, מספרים בדיחות שואו-ביז פנימיות ומזייפים שורות רדודות לעקרות בית נואשות ונערות טיפש-עשרה.
אבל SMAP היא האופיום להמונים של התקשורת היפנית. היא הסמל, והדוגמא לאלפי הסלבריטיז שמציפים אתכם מכל עבר כשאתם מגיעים לטוקיו, סובלים מג׳ט לג ודיסאוריינטציה גם ככה. ״זבל של מוסיקה, ופריים טיים מטופש״ , אתם פוטרים אותם בשניה וחוזרים לצפות במאסטר שף. לכן, חשוב שתדעו למה למהלך של חמישה גברים מחומצנים השפעה שעלולה להיות מהפכנית לאימפרית הטלוויזיה היפנית.
לכל תרבות פופולארית ישנו ספק עיקרי של פרפורמרים: שחקנים, דוגמנים, מגישים וכו׳. בישראל אלו זכייניות הטלוויזיה המסחרית ובעיקר תוכניות הריאליטי. הריאליטי הוא כמו אודישן ארוך שבסופו השורדים מקבלים חוזי פרסום או הצעות עבודה. המפרסמים משקיעים והמפרסמים (או הספונסרים) זוכים בכוח אדם זול יחסית, ממותג דמוגרפית ומותאם למוצרים ספציפים. אבל, ביפן ישנו מוסד אחר, עוצמתי לאין שיעור מערוצי הטלוויזיה, המפרסמים או חברות ההפקה: קוראים לו ״משרד הפקת אמנים״, גיינו ג׳ימושו, או בקיצור, ג׳ימושו (משרד). הג׳ימושו הוא למעשה הסוכן והמנהל של כל טאלנט באשר הוא וכדי להצליח אתה צריך אחד, ועדיף אחד גדול וחזק.
אבל, גם באמריקה יש סוכנים לא? אז זהו, שלא כאלה. טאלנטים בישראל או באמריקה יכולים להיות מיוצגים על ידי סוכן שלוקח עמלה ומספק להם שירות. ברצותם, יחליפו אותו באחר - הוא עובד בשבילם ולא להפך. לעומת זאת, סוכנויות הכשרונות היפניות *מייצרות* כשרונות. כל כוכב בתחילת דרכו מקבל משכורת קבועה (בדרך כלל היא מתחילה ב-2000 דולר לחודש). המשרד מחליט על דרכו האמנותית של הטאלנט, על הבגדים שילבש ועל המוסיקה שתופק בעבורו. חוזי פרסום? הולכים למשרד. הכנסות מתמלוגים? למשרד. מכירות דיסקים? למשרד. הופעות בטלוויזיה? תנחשו לבד. המשרד גם מממן לטאלנט שיעורי ריקוד, מוסיקה, מאמן כושר וכל מה שיצטרך כדי לכבוש עוד כמה מסכים ולבבות. העלות הראשונית של ״הנפקת״ טאלנט מוערכת בכ-40 מיליון ין (340 אלף דולר).
מדי פעם, במידה שהאומן מתקדם יפה ומקבל חשיפה והכרה, נפתח החוזה והשכר יכול לעלות. ככלל, קיימת הסכמה לא כתובה בין משרדי הכשרונות שאמן של משרד אחד לא עובר לאחר. החוקר דיוויד מארקס מצא שבעשרים שנה, פחות משני תריסר אמנים עברו משרד, מתוך יותר מאלף, ואלו היו מקרים מיוחדים ביותר שייתכן וכללו מיקוחים פנימיים בין משרדים. המסקנה: עולם הבידור היפני הוא יותר ״אפל״ מ״גוגל״ - המערכת סגורה ואי אפשר לצאת בלי לשלם את המחיר. גרוע מכך, העובדה שמספר מנהלים מכתבים את הכיוון והאסטרטגיה יוצרת מחסור חמור במקוריות או יצירתיות שקיימים למכביר בתעשיות הקומיקס או האנימציה למשל. האמנים עצמם חיים תחת פיקוח ומעקב -לרוב, אסור להם לצאת עם בני המין השני כדי להקרין תדמית של זמינות ומחויבות למעריציהם. מצאת את הנפש התאומה שלך? מצויין, פרוש בשיא ופנה את מקומך לאחר. כל התנהגות המדיפה ריח של חוסר נאמנות למשרד מתבטאת בפחות הופעות ופחות קידום. המנהלים והמפיקים רוקחים פרסונות מושלמות שיענו בדיוק לדרישות הקהל. המפיק, ולא האמן, הוא המאסטרמינד היצירתי, והאמן חייב לו את הקריירה שלו.
"סמאפ״ הם הלהקה המובילה, מ-1988 של משרד הכשרונות הגדול והשנוי במחלוקת ביותר ביפן, ״ג׳וניס״. דורות של יפנים גדלו עליהם והם בני בית בכל סלון מהוקאידו ועד אוקינאווה. גם בגילם המבוגר הם המשיכו לכבד את החלטותיו של הסנדק שלהם, מייסד ״ג׳וניס״ ג׳וני קיטאגאווה, אבל משהו קרה, וכולם מתים לדעת מה. עיתונאים התקהלו בפתח המשרד בהאראג׳וקו, מנסים לדלות כל מידע. הציוצים, כפי שדווח בעיתון ״אסהי״, חוצים כבר את רף המיליונים. שמועות רבות מדברות על וויכוחים על שכר או על מפיקים שונים בתוך המשרד ששאפו לקדם את האמנים שלהם על חשבון סמאפ. בינתיים, אמהות וילדות שבורות לב חולקות רגעים מרים-מתוקים של ביחד מול חדשות הבידור של השעה 6. מהר, לפני שאבא חוזר מהעבודה והטלויזיה משנה כיוון.
מתוך חמישה, הכוכב הפופולארי ביותר (זה שמותג תמיד כ״חתיך״) טאקויה קימורה בחר להמשיך עם ג׳וני. ארבעת המופלאים האחרים יצאו לדרך לחדשה - אולי עם פחות כוח מאחוריהם, אבל עם יותר חופש, שכידוע, אין לו מחיר.
======================
*בתמונה: השער של עיתון הספורט Nikken Sports עם הכותרת ״סמאפ מתפרקים!״
*בקישור: הכתבה ביפנית מהעיתון אסהי עם תמונה של העיתונאים המתקהלים מול ״ג׳וניס״ בטוקיו
האח הגדול: גרסת הארכיטקט
(פוסט מיום 13.1.2016)
אפליקצית החדשות המצויינת News Picks פועלת על ״אוצרים״ מומחים (כמו במוזיאון) שבוחרים חדשות מעניינות במגוון נושאים. הפעם, מדור הנדל״ן שלה מקדם ראיון מרתק עם האדריכל היפני קנגו קומה שמגדיר מחדש את הרעיון של ״בית״, ״קהילה״ ו״משפחה״, ועלול לעניין גם ישראלים המיואשים ממשבר הדיור. הראיון מובא בשלושה חלקים: הראשון, על הפיכת הבית למקום עבודה שמעודד יצירתיות. השני, על מגורים משותפים והקשר שלהם למקום ולקהילה, והשלישי, על הבית המשותף והעיר לעומת הבית הקהילתי בכפר.
אפשר לומר שקומה הוא האדריכל המדובר והפופולרי ביפן היום. בין השאר, הוא זכה במכרז להקמת האצטדיון החדש לאולימפיאדת טוקיו 2020. הפילוסופיה שלו תומכת בהחזרת המסורת המפוארת של בנייה יפנית ולפרש אותה מחדש בעבור המאה ה-21. חוץ מזה, הוא גם כותב בחסד ולמי שקורא יפנית מצפה השראה רצינית בכל מה שנוגע לשבירת המובן מאליו, מילולית, במגורים וסגנון חיים בכלל.
קומה פותח את הראיון בהטלת ספק גדול ברעיון הבעלות על בית. ״תמיד השתוממתי על כך שמסתכלים על קניית בית בפרברים כמטרה גדולה בחיים״, הוא אומר. ״בנוסף, כיום, מקום העבודה והבית הפכו לאחד ושתי ההגדרות נהיו מיותרות לחלוטין. יותר מכך, היסטורית, המשרד הוא משהו שהופיע פתאום רק במאה ה-19 - זה רעיון חדש שלא ישרוד את מבחן הזמן. וכך, פתאום, הבית חוזר למלא את הפונקציה המקורית שלו: רבים בוחרים לנהל ממנו את עסקיהם, לארח בו, להזמין אליו לקוחות ולהשתמש בו אפילו כחלל תצוגה״. תתפלאו, אומר קומה, אבל כך היה גם המצב פעם, לפני המהפכה התעשייתית.
במאה ה-20, אומר קומה, העולם, וכך גם יפן, אימצו גם את המודל האמריקני של משפחה גרעינית החיה בבית פרטי. אולם, בגלל מהפכת המידע אנחנו עדים היום להחייאת הרעיון של בית כמקום קהילתי. ההשלכות הכלכליות של הרעיון הזה עצומות - מה יהיה על שוק המשכנתאות למשל, כאשר הסלוגן של ״בית לכל משפחה״ יהפוך ללא רלוונטי? מוסדות פיננסים? חברות בנייה? תשתיות? מי ישלם את חשבון החשמל?
במקביל, הציעה אז אירופה מודל חלופי, אומר קומה. מפאת המחסור בדירות, הלכו אז מדינות אירופאיות על שיטה של בתים בניהול משותף (Co-Op). בתים פרטיים התקיימו בדימיונם של האירופים כמשהו אריסטוקרטי, ורוב האזרחים כלל לא חשבו על בעלות על בית כאופציה ממשית. גם המשפחות היו גדולות יותר וכמעט אף אחד לא שער בנפשו שיגור רק עם משפחתו הגרעינית באיזשהו שלב.
יפן, כפי שאנו יודעים, הלכה על המודל האמריקני. ה״סאלארי-מן״ (עובדי התאגידים השכירים היפנים) עבדו ימים ולילות מחוץ לבית כדי לממן חיי משפחה חסרים בתוכו, ומשכנתא שבדרך כלל שועבדה לאותם תאגידים בהם עבדו. אך ההיסטוריה היפנית תמיד הציעה מודלים קהילתיים חלופיים. מדוע שלא נחזיר, במידה מסויימת לפחות, עטרה ליושנה? מציע קומה.
קומה שקע במחקר הקונספט של ״בית קהילתי״ כאשר בנו התקבל לאוניברסיטה ורצה לשכור בית עם חבריו. הוא הציע לחבורת הבנים שיעצב ויבנה בעבורם בית שיענה לצורכיהם. הבית הזה ממוקם בשכונה האהובה על קומה בטוקיו, קגוראזאקה, ומצולם בחלקו השני של הראיון. המטבח, הסלון וחדר האוכל מהווים חלל אחד בו כולם מבשלים ומדברים ביחד. כשקומה מבקר כדי לשמוע את דעתם של הדיירים הוא נסחף לדיונים מרתקים עם הסטודנטים, והגיע למסקנה שהבית אמור גם לגשר על הפער הדורי, שקריטי כל כך ליפן.
״הנקודה החשובה מבחינתי בעיצוב בית קהילתי היא לא ליצור בית שיהיה נקי ומסודר מדי״, אומר קומה, ״בית כזה אמור להכיל בלאגאן ורעש. לדוגמא, השתמשתי בעץ גס ולא מעובד לקירות הפנימיים - יש בו חרכים ושינויים של צבע אבל דוקא ה׳רעש׳ העיצובי הזה מאפשר לאנשים רבים להשתלב ולהרגיש נוח״.
״אני רואה זאת כאחריות גדולה לקשר בין קהילות וסוגי אוכלסיה שונים. אנשים מגיעים אל הקהילה ועוזבים אותה. חלקם בוחרים להישאר זמן רב וחלקם לוקחים משהו ממנה וממשיכים הלאה. בכל מקרה, הקהילה מעצבת מנהיגים, בונה קשרים ומעוררות מודעות לאחר. בתקופתנו, הבית הולך והופך למושג גמיש ומכיל. בבית המשותף הבא שלי לא אחשוב על סטודנטים רווקים אלא על סביבה בה גם סטודנטים וגם משפחות יוכלו להתערבב. בעתיד, אנשים יקראו למקום כזה ׳בית׳.״
===========================
נספחים:
*הבית המשותף משתף: תמונות מהווי החיים הקהילתי בבית של קומה תוכלו לראות בעמוד הפייסבוק שלו
https://www.facebook.com/shareyaraicho/
* בנו של קומה, טאיצ׳י הוא דוקטורנט לארכיטקטורה באוניברסיטת טוקיו ומתמחה בקשר בין חומרי גלם לטכנולוגיות עיצוב ממוחשבות. נכון לאפריל הוא עוד חיפש דייר לדירה לחדר הכולל משרדון קטן. בציוץ הזה שלו תוכלו לראות גם את התוכניות של הבית וגם פרטי התקשרות למקרה שתכננתם לעבור)
https://twitter.com/taikuma/status/587083478656626688
*בתמונות המצורפות, חדרים בבית המשותף שבנה קומה לבנו.
*הקישור לחלקי הראיון השונים (ביפנית):
בעלות על הבית ומקום העבודה - https://newspicks.com/news/1326540
הבית המשותף והקהילה, בית משותף בכפר ובעיר -https://newspicks.com/news/1337661/body/
סאיונרה דיוויד בואי
(פוסט מיום 12.1.2016)
בהמשך לעיסוק בבואי בתקשורת היפנית, היום מתפרסם בעיתון הגדול בעולם, היומיאורי שימבון, טור של מעצב האופנה היפני יאמאמוטו קאנסאי תחת הכותרת ״סאיונרה דיוויד בואי: רגיש, קיצוני, הכוכב שאין שני לו״. יאמאמוטו, חבר וותיק של בואי, עיצב את תלבושותיו של הזמר בתחילת שנות השבעים. החלטנו לא לגעת ולהביא את רוב דבריו המרגשים (חלקם גם מדברים שמסר בטלפון) בתרגום ישיר:
״ב-2017 הייתה אמורה להגיע התערוכה David Bowie Is ליפן והוזמנו ממני הרבה פריטים. תכננתי להכין כל-כך הרבה דברים למקרה שיגיע גם הפעם.
לא רק מוסיקה אלא גם אופנה הייתה הנשק שלו, ועם האופנה הוא אתגר את הצופים בו. בואי גרם לנו לחשוב על ההגדרות שלנו, ״גבר״ או ״אשה״, הפיל הרבה חומות בדרך וקידם את העולם למקומות חדשים.
ב-1971 נפגשנו בתצוגת אופנה בלונדון. בואי קנה ממני בגדים וביקש שאעצב לו תלבושות להופעות. אחר כך נפגשנו שוב בניו-יורק. שנינו היינו עופות מוזרים ונראה לי שהתנגשנו בקירות שקבעו לנו התרבות היפנית או הערכים המערביים. לכן, משהו משונה ומיוחד קרה. אם לא היינו נפגשים נדמה לי ששנינו היינו מתפתחים בכיוונים שונים לגמרי. אני חושב שבואי שעבדתי איתו הפך לבואי שיזכר כצבעוני והקורן ביותר.
אני כלל לא זוכר איך תקשרנו שעבדנו ביחד. כן, בטח שהשפה הייתה אנגלית אבל העולם לא עובד לפי הגיון כל כך פשוט. האדם האמיתי נגלה אליך תמיד דרך תקשורת חבויה ונסתרת. היה בינינו קו בלתי נראה שכל אחד מאיתנו נזהר מלחצות אבל שנינו התבוננו מעברו השני. דרך הליכותיו ראיתי שהוא אדם עדין כל כך, מנומס, ורגיש לאחרים. זה כאילו הוא הכניס להילוך אחר שעלה לבמה. הוא לעולם לא אמר לי לבצע אפילו שינוי אחד בתלבושות שעיצבתי עבורו וסמך עלי בעיניים עצומות. הוא לא היה אמן שיכולת להגיד עליו שהוא דומה לזה או מזכיר את ההוא. הוא כרה לעצמו את הדרך בה הלך. כשאתה יוצא אל עולם הבמה אתה חייב להיות שונה, וקיצוני, או שלעולם לא תהיה כוכב. זה מה שלמדתי ממנו וזה מה שמלווה אותי. לא ראיתי אותו דועך מהסרטן ולכן איכשהו, איני מרגיש שהוא הלך עוד לעולם ההוא.״
תמונה: הטור של יאמאמוטו ביומיאורי, היום.
Sound & Vision
(פוסט מיום 11.1.2016)
בזמן שכולם ברשתות החברתיות רבים על מי כואב את לכתו של בואי יותר, נספר לכם משהו שאולי לא ידעתם עליו, שקשור לתמונות האלו.
בתחילת שנות השבעים בריטניה הייתה בעיצומו של משבר כלכלי. הפגנות, שביתות, איגודי עובדים זועמים וזבל ברחובות. באקלים הזה התהוותה סצנת הגלאם רוק הבריטי. זה היה מועדון מצומצם: רוקסי מיוזיק, טי רקס עם הסולן מארק בולאן ודייוויד בואי הסתובבו כולם ביחד. בדיוק למועדון המצומצם הזה נקלע הצלם היפני הצעיר מאסאיושי סוקיטה.
יפן הייתה אז שונה מבריטניה אבל משלימה. הנס הכלכלי היה בעיצומו והיפנים היו עוד לפני משברי הנפט שסיימו אותו. הדור הצעיר של סוקיטה היה של אמנים יפנים משכילים, הרפתקנים ודעתנים שטיילו בעולם. כולם גם גדלו בצל הגדול של המלחמה וכך גם סוקיטה. אביו נהרג בקו החזית עם סין שמאסאיושי הקטן היה בן 7. כל מה שהוא ידע על אביו הוא שהוא היה צלם מעולה, וכשהתבגר דימוי הרפאים הזה עודד אותו להתאמן בצילום בעצמו. בעיירה התעשייתית הקטנה בה גדל, לקח אותו דודו לקולנוע, שם נפגש סוקיטה לראשונה עם ג׳יימס דין ומרלון ברנדו והתאהב באסתטיקת המרד של דור שנות השישים.
ב-1972, כבר כצלם מצליח ועצמאי, הגיע סוקיטה ללונדון אחרי שצילם את ג׳ימי הנדריקס בניו-יורק וראה במקרה פוסטר להופעה של בואי. הוא לא הכיר את המוסיקה של בואי אבל הפוסטר היה מהפנט. הוא חשב, באותו הרגע, שבואי עלול להיות השילוב המנצח בין האימאג' הקולנועי שחיפש לבין אהבתו לרוק אנד רול. בהופעה, הצליח איכשהו סוקיטה באנגלית צולעת ביותר להגיע למנהל של בואי ולהשחיל לידיו את תיק העבודות שלו. המנהל התעניין ואורגן סשן צילום לנסיון.
הסשן האגדי הזה, בקיץ 1972 הביא לכימיה וניצוצות ששרדו חברות אמיצה של למעלה מארבעים שנה. סוקיטה החל לצלם את בואי ברחבי העולם ואירח אותו ביפן, בעדשתו נקלטו גם החברים החדשים של בואי- לו ריד ז״ל ואיגי פופ יבדל״א. ב-1977 צילם סוקיטה את עטיפת האלבום Heroes. בואי אהב כל כך את הצילום הזה שהשתמש בו גם כבסיס לעטיפת אלבומו The Next Day מ-2013. באותה שנה, סיכמו בואי וסוקיטה את שיתוף הפעולה הפורה בתערוכה גדולה בטוקיו בשם Sound & Vision, כמו האלבום של בואי, וכמו מה שצריך כל מוסיקאי.
עכשיו, לא תאנחו שישאלו אתכם אם אתם יודעים את שמו (וסליחה על הרפרנס המאולץ)...
יום הבוגרים
(פוסט מיום 11.1.2016)
חג שמח היישר מטקס ״יום הבוגרים״ בטוקיו. המסיבה שאנחנו משתתפים בה היום מציינת את המעבר של היפנים מבחרות לבגרות, בגיל 20. שמונה שנים אחרי הבת מצוה!
בעבר הרחוק, נחגג יום הבוגרים בגיל 15 והיום נשים וגברים בגילאי עשרים שוטפים את רחובות הערים היפניות במלבושי קימונו עם פרווה לנשים ו״האקאמה״ (מכנסיים רחבות מסורתיות) לגברים.
מהי בגרות ואיך היא נמדדת? לכל תרבות מנהג וחוק משלה. בישראל למשל, ״גיל ההסכמה״ לקיום יחסי מין הוא 16 וביפן 13. הגיל להצבעה בבחירות הוא 20 ביפן ו-18 בישראל.
השנה, ״יום הבוגרים״ עומד בסימן הנמכת גיל ההצבעה ל-18. מאחורי המאמצים הללו נמצאת מפלגת השלטון ביפן,
ה-LDP, והיתרונות לכך בשבילה ברורים: לפי סקרי המפלגה גילאי 18 הם יותר לאומנים בדעותיהם, ויביאו למפלגה קולות חשובים נוספים.
אבל, הכתבה המובילה והמשותפת ביותר בעיתון ״אסהי״ הבוקר היא כתבה קורעת לב על אמירו, בתו של השחקן/ זמר/ רקדן היפני המפורסם קאזאמי שינגו. בגיל 10 נהרגה אמירו בתאונת דרכים בדרכה לבית הספר. ״באותו יום היא הרימה את תיק הבית ספר האדום שלה ואמרה לי להתראות בפנים מחייכות. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. היום, שהייתה צריכה להיות בת עשרים, הייתי רוצה שקול צחוקה המתגלגל ישמע לי מגן העדן.״ אמר קאזאמי לעיתון.
הסיפור שבחרו ״אסהי״ אינו מקרי. ״יום הבוגרים״ ביפן מאופיין בשיירות ״רונדו״ של בני העשרים. הם עולים למכוניותיהם ביציאה ממסיבות ונשפי הענק, לעיתים שיכורים, ומספר תאונות הדרכים ביום זה עולה משמעותית. נקווה ליום שקט ובטוח ולהתבגרות/התפכחות חלקה.
קישור לכתבה ביפנית באסהי:
http://www.asahi.com/sp/articles/ASJ153V90J15UTIL00R.html…
התמונות מטקס פרטי של יום הבוגרים, אי שם בטוקיו ובקיוטו.
ראש ממשלה מנותק
(פוסט מיום 10.1.2016)
ריקי כהן מחדרה של יאיר לפיד מצאה את מקבילתה היפנית בנאום של ראש ממשלת יפן שינזו אבה. אבה תיאר משפחה פיקטיבית ממוצעת בה הבעל מרוויח 500 אלף ין (כמעט 17 אלף שקלים) במשרה מלאה ואילו האשה מרוויחה 250 אלף ין (כ-8400 ש״ח)במשרה חלקית (מכיוון שהיא מטפלת בילדים כמובן).
אבה פספס, במקצת. השכר הממוצע האמיתי למשרה חלקית ביפן הוא 96,638 ין לחודש - רק 38 אחוז מזה שצויין בנאום (!). השכר הממוצע למשרה מלאה הוא 352,054 (כ-12 אלף שקלים). נמוך בהרבה מהאידיליה שאבה משוכנע שמתרחשת מתחת לאפו.
הסערה ברשת כמובן לא אחרה להגיע. תגובות רבות בטוויטר היפני מבקרות את רה״מ כמנותק, אליטיסט ועשיר. ״איך אפשר לצפות ממי שנולד עם כפית כסף בפה לחלוק את דאגותיו של האזרח הפשוט״, טענה תגובה פופולארית אחת. רבים אחרים חושפים את הכנסתם בפירוט, ומציבים את המציאות הקשה מול המספרים המדומיינים של ראש הממשלה. הם זוכים כמובן לאלפי שיתופים. חבל שאבה לא התייעץ עם לפיד לפני הנאום...
בקישור, הכתבה בצירוף תגובות פופולאריות מהאפינגטון פוסט היפני.
הדרך היא היעד
(פוסט מיום 10.1.2016)
מספר כתבות באנגלית התפרסמו בימים האחרונים על תחנת רכבת מבודדת במקום בשם קאמי-שיראטאקי בצפון מזרח הוקאידו (האי הצפוני של יפן). קו הרכבת שעובר בתחנה עוצר שם פעמיים ביום, ב7:04 וב 17:08. לפי המתואר בכתבה הדבר נעשה בכדי לאסוף תלמידת תיכון אחת לבית הספר ולהחזירה.
למרות התאור הרומנטי, שמדגיש את השירות היפני המסור לאזרח ואת הגאווה המקצועית של חברות התחבורה הציבורית, הזווית היפנית של קאמי-שיראטאקי שונה . ראשית, הסיפור מדבר אל הבכי והנהי שמביעים היפנים כלפי אובדן הקאנטריסייד: כיתות ריקות, בתים נטושים, קרונות שוממים ובדידות הם החומר ממנו עשויות כתבות הז׳אנר. המטרה גם היא ברורה: להחזיר את היפנים למקורות, להוציאם מהעיר ולחדש את ימיהם כקדם. נוסטלגיה.
שנית, קאמי-שיראטאקי מפורסמת ביותר בקרב קהילת מעריצים לא מבוטלת - הטצודו-פאן (מעריצי רכבות). צפייה
בתוכניות טיולים בטלוויזיה היפנית מאשרת שלרבים במדינה, הדרך היא היעד. לטיולים המיוחדים הללו אף יש שם: ״היקקיו״ Hikkyo שפירושו ״אזורים מבודדים״, כאלו שכף רגלו של אדם דורכת בהם לעיתים נדירות. חברות הרכבות ביפן משקיעות מאמץ רב בלקדם את עצמן דרך תחנות שכוחות אל וקאמי-שיראטאקי היא מקור לגאווה, פרסום והצלחה דווקא משום שהיא חור. תקציב אחזקת קו הרכבת יכול באותה מידה להיכלל בתקציב יחסי הציבור/פרסום של תאגידי התחבורה הציבורית.
הכתבה המצורפת כוללת תמונות מרהיבות של קאמי-שיראטאקי המושלגת שהתפרסמה לפני כשנה בעיתון השמרני ״סאנקיי״. הכתבה עוסקת בטרנד של טיולים לתחנות מבודדות ואף מכנה את התחנה ״אתר קדוש״ למעריצים. אולי מה שמחזיק את התחנה הוא לא הדאגה לתלמידת תיכון אלא תקוות גדולות לתיירים, ולכסף.
http://www.sankei.com/…/re…/news/150224/rgn1502240085-s.html
מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים?
(פוסט מיום 9.1.2016)
העיתון טוקיו שימבון מפרסם היום את תוצאות הסקר השנתי שעורך ענק הביטוח היפני Daiichi Seimei בקרב ילדי הגנים ביפן לגבי שאיפותיהם וחלומותיהם. על פי הסקר, אלו הם הדברים שרצו השנה ילדי יפן להיות:
בנים: 1. שחקן כדורגל , 2. שחקן בייסבול, 3. שוטר/בלש, 4.נהג אוטובוס/רכבת , 5. נגר, 6. רופא, 7. בעל מסעדה (מאפייה, מרקייה וכו׳), 8. מדען/ פרופסור, 9.אסטרונאוט, בתיקו עם 9. כבאי/פאראמדיק
בנות: 1. בעלת מסעדה (מאפייה, מרקייה וכו׳), 2. גננת בגן ילדים/גנון, 3. אחות, 4. רופאה, 5. מורה , 6.זמרת/טאלנט/שחקנית , 7. עובדת בחנות חיות/מגדלת חיות/מאלפת, 8. מעצבת, 9.בעלת חנות, 10. פסנתרנית/ מורה לפסנתר
עוד עולה כי זו השנה ה-16 ברציפות ש״בעלת מסעדה״ נמצא במקום הראשון לבנות, וה-6 ברציפות ששחקן כדורגל במקום הראשון לבנים. ההתקדמות הגדולה ביותר נרשמה לנהג אוטובוס/רכבת והסוקרים שיערו כי זה בזכות כניסתה השנה של רכבת הקליע החדשה לצפון (Hokuriku Shinkansen).
פינת הפרסומת
(פוסט מיום 8.1.2016)
וכעת לסרטון נשיקות אחר. בימים האחרונים רץ ברשת סרטון פרסומת של חברת הסטארטאפ היפנית LogBar וההמצאה שלה:מתרגם לביש (ili Wearable Translator). הטכנולוגיה,לכאורה, מאפשרת לכל אדם לדבר בחופשיות בשפתו תוך שהמכשיר הפצפון מתרגם סימולטנית את דבריו. בסרטון נראה בחור לבן ובלונדיני, בעל מבטא אנגלוסקסי, מסתובב בטוקיו וכופה את עצמו על נשים שונות בנסיון לנשק אותן. בחלק מהמקרים נסיונותיו אפילו נגמרים בתקיפה, התגוננות או בריחה של הבחורה האומללה שנפלה קורבן לנסיונות החיזור האגרסיביים שלו.
למרות שהמכשיר אכן נראה מהפכני, דרך השימוש המוצעת הזו מעוררת וויכוח ער ברשתות החברתיות ובאמצעי תקשורת יפנים אחרים. כך לדוגמא, הפוסט הזה בבלוג הטכנולוגיה Gigazine מנתח את התגובות לסרטון ביוטיוב (מעל 180 אלף צפיות, בנוסף לכמעט 3 מיליון צפיות בפייסבוק). בחורה אחת טוענת לדוגמא: ״התגובה האידאלית נמצאת ב0:48״ (המקרה בו הבחורה הנתקפת מגיבה באלימות חזרה). תגובה פופולארית נוספת: ״הרעיון נפלא, אך איך שלא מסתכלים על כך זו הטרדה מינית. אנא שמרו על הנימוסים שלכם בכל מדינה בה אתם מבקרים״. תגובה צינית נוספת טוענת: ״מעניין אם המכשיר יכול לתרגם את המשפט- ׳אני זר בלונדיני בלי טיפת שכל או טאקט'״.
הלינק לפוסט ביפנית:
http://gigazine.net/news/20160107-ili-wearable-translator/
ביפן נערכו כבר קמפיינים דומים בעבר הנסמכים על גזענות, או סקסיזם בוטה ולרוב החברות התנצלו ומשכו את הפרסומות. נעקוב ונראה אם כך יהיה גם הפעם.
http://youtu.be/B6ngM0LHxuU
יום האנושות
(פוסט מיום 7.1.2016)
היום יום חג ביפן - ג׳ינג׳יטצו Jinjitsu הוא ״יום האנושות״. החג בן יותר מאלף שנה שנחגג אז ביום השביעי של החודש הראשון לפי לוח השנה המסורתי (לוח ירח). אז כמו היום, היה זה יום החג האחרון של ראש השנה היפני. בדומה לישראלים, גם היפנים נוהגים לאכול ולשתות בחג עד להתפקע. ההתקפה הקונבנציונלית שעוברת הקיבה היפנית במשך החג כוללת בין השאר שלל דגים, אטריות סובה, ממתקי אורז והרבה סאקה. לכן, ב״יום האנושות״ מכינים דייסה טבעונית מיוחדת שנקראת נאנאקוסהגאיו (Nanakusagayu) או בתרגום חופשי: ״דייסת שבעת הצמחים״. הדייסה אמורה לעזור בעיכול וגם, כך האמינו, לגרש רוחות ומזל רע. במקור, היו החקלאים בוחרים את שבע הצמחים ומציעים אותם כמנחה לקיסר.
אבל מדוע יום האנושות? ובכן, תתפלאו אבל גם הסינים (מהם הועתק המנהג) האמינו לאגדה לפיה נברא העולם בשבעה ימים. בכל יום נברא בעל חיים אחר וביום השביעי, בראה אלה בשם נו׳וה את בני האדם מעפר. לפי ״ספר השאלות והתשובות על טקסים ומנהגים״ מתקופת שושלת ג׳ין הסינית (265-420 לספירה), נבראו העופות ביום הראשון, הכלב ביום השני, החזיר ביום השלישי, הכבשה ביום הרביעי, הפרה ביום החמישי, הסוס ביום השישי והאדם ביום השביעי. בשבוע הראשון של השנה, נהוג היה לחוס על העופות ביום הראשון,על הכלבים ביום השני וכך הלאה. ביום השביעי, הוא יום האנושות לא שפטו וגם לא הענישו פושעים ובאופן כללי לא פגעו בבני אדם.
הדייסה, אגב, היא דייסת אורז כמובן ולמקרה שחשבתם להכין, צמחי המרפא בהם משתמשים ביפן הם אלו:
סרי seri (סוג של פטרוזיליה יפנית)
נזונה nezuna (ילקוט הרועים)
גוגויו gogyo (צמח מרפא סיני ממשפחת המורכבים)
האקוברה hakobera (כוכבית מצוייה)
הוטוקהנוזה hotokenoza (לפסנה)
קאבו Kabu (לפת)
דאיקון Daikon (צנון יפני)
כלכלה
(פוסט מיום 6.1.2016)
שני מאמרים מעניינים ומנוגדים מתפרסמים היום על הכלכלה היפנית, שלפחות על פי המספרים, נמצאת במיתון כבר 20 שנה.
בראשון, מראה העיתונאי רונלד קלטס (שמתגורר ביפן שנים רבות) כי המהומה התקשורתית על הירידה בילודה והמיתון מוגזמת. איכות החיים ביפן עלתה פלאים וטוקיו נבחרה השנה לעיר הנוחה והבטוחה בעולם למגורים (ע״י המגזין Monocle). ירידה חמורה יותר בילודה נרשמה בקוריאה, וגם גרמניה וטאיוואן לא רחוקות מיפן.
http://www.newstatesman.com/…/2…/03/learning-love-stagnation
ומאידך, העיתון ״אוקינאווה טיימס״ מפרסם נתונים די מזעזעים על מימדי העוני בפריפריה היפנית. באוקינאוווה, מסתבר, כמעט 35 אחוזים מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני. רחוק מאחורי אוקינאווה: כרבע מאוכלוסיות הערים קגושימה, אאומורי, קוצ׳י ואוסאקה חיים אף הם בעוני. העוני החמור ביותר נרשם בקרב ילדים.
סוגרים את השוק
(פוסט מיום 5.1.2016)
היום לפנות בוקר נערכה המכירה הפומבית החגיגית של השנה החדשה בשוק הדגים הגדול בעולם, בצוקיג׳י טוקיו.
זו תהיה הפעם האחרונה שהמכירה הזו תערך בשוק שיועבר בנובמבר הקרוב למשכנו החדש על האי המלאכותי טויוסו (豊洲 שפירושו ״אי השפע״).
השיא הפעם ניתן לטונה שחורה במשקל 200 קילו שנמכרה ב-14 מיליון ין יפני (כ-117 אלף דולר) לקיושי קימורה, המנכ״ל המפורסם של רשת הסושי ״זאנמאי״ שסניפה הראשי ממוקם אף הוא בשכונה. השוק ידוע ביחודו מכיוון שהוא שוק המפוקח ע״י הממשל המקומי ואיכות הדגים שבו מושגת ע״י מערכת מבריקה של מכירות פומביות. מחקרים רבים לאורך השנים השתמשו בצוקיג׳י כאבן בוחן לכלכלה היפנית ולמנהגים והמסורות היפנים.
השוק הועבר לצוקיג׳י (שהיה במקור אזור ביצות עד לבנייתו ע״י השוגון טוקוגאווה) אחרי רעידת האדמה הגדולה שפקדה את טוקיו בספטמבר 1923. נציג הסוחרים של צוקיג׳י נאם בדמעות בנאום חגיגי המצוטט בכתבה הזו של רשות השידור NHK: ״ליבי מלא גאווה ותודה לצוקיג׳י ששירת אותנו נאמנה במשך יותר משמונים שנה. מי יתן ובהתאם לשמו, השוק החדש בטויוסו יהפוך למקור של שפע בעבור כולנו״ בסיום הדברים שילבו הסוחרים ידיים והתפללו.
(ווידאו בקישור)